נח לו לאדם שיפול לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים.
נאמר בפרשת וישב והיא שלחה אל חמיה וכו'
וברש"י לא רצתה להלבין פניו וכו' אם יודה מעצמו יודה ואם לאו ישרפוני ואלל אלבין פניו. מכאן אמרו נח לו לאדם שיפול לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים.
איתא בגמ' בב"מ נח: כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים.
א"ל שפיר קאמרת דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חיורא.
ק' השפתי חכמים
ובשפתי חכמים הק' מה הראיה שצריך להפיל עצמו לכבשן האש דילמא מה שלא אמרה
הוא משום שעדין לא הפילוה לכבשן האש.
ותירץ בשם תוס' ב"מ [נט. ד"ה דכתיב] שדייקו מלשון הפסוק 'מוצת'
בלא א' מלשון 'ויצת אש בציון' ש"מ שכבר היה האש בוער.
הוכחת הפנ"י
ובפנ"י ביאר שההוכחה מתמר הוא,
שלכאורה ק' איך היה מותר לה לשתוק ולהסכים שישליכוה לכבשן האש,
והא הוי כמאבד עצמו לדעת,
אלא מוכח שהואיל ולהלבין פני חבירו ברבים הוי חטא חמור יותר
א"כ אין בזה משום המאבד עצמו לדעת דכך הוא דינו.
בדין נאנס להלבין פני חבירו ברבים
והנה מצינו שעל ג' עבירות חמורות אמרינן שיהרג ואל יעבור ע"ז ג"ע וש"ד,
ויש לדון אם אנסו אדם להלבין פני חבירו ברבים האם יש לזה דין כמו שאנסוהו להרגו ודינו 'יהרג ואל יעבור. התוס' בסוטה [י:] הקשו מדוע לא מנו את המלבין פני חבירו בהדי ג' עבירות החמורות ותי' דהלבנת פנים אינה מפורשת בתורה ולא נקט אלא העבירות המפורשות ומשמע שבאמת יש גם בזה את הדין של יהרג ואל יעבור אלא שהואיל ואינו מפורש בתורה לא מנאום, וכן הוא ברבינו יונה וכ' שהואיל והוי אביזרהו דשפיכול דמים נכלל בשפיכות דמים.
אמנם במאירי אמר 'דרך צחות אמרו נוח לו לאדם וכו' ומשמע שילבין ואל יהרג. ובמנחת שלמה כתב שהמאירי דעת יחיד.
האם יש לו דין רודף
ואחר שמצינו שהראשונים התייחסו להלבנת פנים כאבזרייהו דשפיכות דמים,
יש לדון: א. אם הרואה אדם שהולך להלבין פני חבירו ברבים אם יש עליו דין של רודף ויכול להרגו. ויש לדון
א. אם כל הדין של 'רודף' נאמר רק ברציחה גמורה או שגם בהלבנת פנים יש דין של רודף שאפשר להורגו.
ב. עוד יתכן לומר שיכולים להרגו רק באופן שהוא הולך להרוג והיינו שיכול להלבין פניו ולבזותו אך אינו יכול להרגו ממש.
חייב להצילו בדמיו
והנה יש לדון אם אדם נתחייב מיתה למלכות וכדו' ויש ליהודי אפשרות להצילו ע"י שילבין פניו,
האם יש עניין לעשות כן. או שזהו כמיתה גמורה. ויש מקום לומר שעדיף שילבין פניו.
והוי כמי שנגזר על חבירו מיתה חמורה כגון שריפה ויכול להרגו בלא יסורים ע"י רעל
וכדו' לכאורה עדיף שיהרגו במיתה קלה. וה"ה הכא. וכן י"ל שמונע הצער מהאלמנה והיתומים או"ד שלא מתחשבים בזה…
עוד י"ל סברא שהואיל וע"י זה ניצול ממיתה גמורה אי"ז הלבנת פנים בשבילו…
הגמ' [כתובות סז:] מביאה מעשה בשכנו של מר עוקבא
שהיה מניח לו ד' זוזי בצינורא דדשא וכו' כיון דחזא וכו' ונכנסו לתנור.
והק' הגריש"א הואיל והוא לא עשה את המעשה של השפיכות דמים
ובכה"ג לא אמרינן יהרג ואל יעבור בזרקוהו ע"ג תינוק והואיל ואסור הוי כמאבד עצמו,
וביאר שהתנור היה גרוף והוי רק צער בעלמא והובא בגמ' רק לחומר העניין.
הלכה למעשה בלא להלבין פני חבירו
במנחת שלמה הקשה במי שנפלה אש בביתו בשבת
ויהפך מעשיר מופל לעני מרוד ויבא לידי בזיון
והלבנת פנים אי נימא שמותר לחלל שבת עבורו לכבות הדליקה וימנע מהלבנת פנים,
שהוא דוחה שבת.. וכתב שאכתי אין כאן ש"ד לעניין לדחות שבת.
בשו"ת בנין ציון כתב שברבים היינו הוא ושנים עמו וא"צ לזה עשרה.
עוד כתב שכשם שאסור להרוג קטן אפילו בן יומו ה"ה שאסור להלבין פני קטן אלא שנראה שזהו דווקא אם מבין,
דאל"כ מה שייך אצלו אזיל סומקא..
יש לדון אם הלבינו ואינו נפגע או אם מוחל באחרונים פוגע בצלם אלוקים
ולכן כ'בקובץ שיעורים ב"ב אות מט כתב שגם אם הוא אומר לו שמוחל לו
ומסכים שילבין פניו ברבים אין בידו למחול עיי"ש.
ונראה שכל הפגיעה בצלם אלוקים אם אכן נפגע ובכה"ג זה לא שייך.
