המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד ע"ז
יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם לאמר נלכה ונעבדה
אלוהים אחרים אשר לא ידעתם [יג יד]
איתא בגמ' בב"ב [י.] תניא ר"י בן קרחה אומר כל המעלים עיניו מן הצדקה
כאילו עובד עבודת כוכבים,
כתיב הכא 'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וכו' ורעה עינך באחיך האביון',
וכתיב התם [גבי ע"ז] 'יצאו אנשים בני בליעל וכו', מה להלן עבודת כוכבים אף כאן עבודת כוכבים.
וצריך להבין מדוע כה חמור מי שמעלים עיניו מן הצדקה, וגם מדוע זה קשור לעובד ע"ז.
שלא יעלים עיניו מן הצדקה
ובקובץ שיעורים [להגר"א וסרמן זצ"ל, ב"ב אות נא] ביאר שהסיבה
שאדם עובד ע"ז כי סבור שבידה להטיב עמו או להרע לו. וכמו"כ טעם המעלים עיניו מן הצדקה הוא מפני שסבור שיש כח בממונו להטיב לו וחסרון ממונו יריע לו, אבל כבר נאמר 'לא יועיל הון ביום עברה' ואם נגזר עליו עונש,
ממונו לא יצילהו. ואדרבה אם יתן צדקה ינצל ממות ומחסרון אחר,
כההיא עובדא [שם] עם בני אחותו של ריב"ז שמה שלא נתנו לצדקה באו מהקיסר ליקח מהם.
וצריך האדם לידע שכל מה שטורח
ויגע או שמתבזה בשביל המצוה ינכו לו טורח ובזיון ממקום אחר, עכ"ד.
ובתורת חיים ביאר מדוע דימוהו לעובד ע"ז, משום שטעם החיוב ליתן צדקה
וכל ההפרשות שצריך האדם להפריש מנכסיו כגול לקט שכחה ופאה וכדו'
הוא כדי שידע האדם ויעלה על ליבו שלה' הארץ ומלואה וכל מה שיש לו אינו שלו,
ועי"ז יקבל עליו עול מלכות שמים, וכל מי שאינו עושה כן ואומר בלבו כוחי
ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה הרי הוא פורק עול, והוי כאדם שפרק עול ועובד ע"ז.
שהקב"ה הוא הנותן לו כח לעשות חיל
ונראה שכן מבואר בדברי האור החיים הק' שמי ששוכח שהקב"ה הוא הנותן לו כח לעשות חיל וחושב שכוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה יכול להגיע לעבוד ע"ז. שכ' לעיל בפרשת עקב על הפסוק [ח יח] 'וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל וכו' וז"ל: שצריך אדם ליתן ליבו על טובתו כי מה' היתה לו, ודבר זה יעירהו תמיד להכיר בוראו והשגחתו עליו, ותחילת תחבולות יצר האדם הוא להשכיחו דבר זה, ודרך זה יכנס לאבדו, ואולי לכן סמך לזה מיד את הפסוק 'והיה אם שכוח תשכח את ה' אלוקך והלכת אחרי אלוהים אחרים ועבדתם והשתחוית להם וכו', פירוש שאם תשכח דיבור זה שהקב"ה הוא המטיב לך, סופך שתשכח את ה', וסופך ללכת אחרי אלוהים אחרים, ולא במחשבה אלא במעשה, כאומרו ועבדתם, והשתחוית להם וכו'
