פרשת שבוע לשולחן שבת פרשת קורח

במשנה, בשעת פטירתו של אדם, אין מלוין לו לאדם, לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות,

אלא תורה
ומעשים טובים בלבד (אבות ו ט), מבואר במשנה שכשאדם לומד תורה,

מקיים מצות, ועושה מעשים טובים, לא
רק שהוא זוכה בעשייתם, ובשכר עשייתם, אלא שהם גם 'מלוים' אותו.
מה הפשט 'מלוים'.
כי ימצא חלל באדמה… לא נודע מי הכהו… וענו ואמרו, ידנו לא שפכו את הדם הזה (שופטים כא ז),

וכי עלתה על
לב שזקני בית דין שופכי דמים הם. אלא, לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות, ובלא לויה (רש"י שם),

מכאן אמרו, כל
שאינו מלווה כאילו שופך דמים (סוטה מו ב), לויה הוא החוק שחקק אברהם אבינו,

ודרך החסד שנהג בה (רמב"ם פי"ד
מאבל ה"ב), אך מדוע כל מי שאינו מלווה כאילו שופך דמים.
המהלך בדרך יחידי הרי זה מתחייב בנפשו (אבות ג ד) , כי הוא בסכנה מפני הליסטים

וכמה פגעים רעים (רע"ב שם),
היוצא לדרך יחידי דמו בראשו (יומא כא א), מפני המזיקין רש"י פירש, ובתרי ליכא מזיקין (ברכות ג ב),

'כשמלוים' את היוצא
לדרך, אין הוא יחידי, כי המלווים 'מצורפים' אליו, ובמקום תרי ליכא מזיקין.

תורה מצוות ומעשים טובים

מתוך כך למדנו, תורה, מצות, ומעשים טובים, אינם רק מעשים שהיו ועתיד אדם ליטול עליהם שכר,

אלא הם
'מלוים' אותו, הם 'מצורפים' לעצם האדם. שני בני אדם, האחד,

למד תורה עשה מצות ומעשים טובים,

והשני
מיעט בלימוד התורה ומיעט גם בעשיית המצות ובמעשים הטובים,

ההבדל ביניהם אינו רק בכמות המצות
והמעשים הטובים, ההבדל ביניהם הוא בעיקר 'במלוים'.
המצות והמעשים הטובים שהאדם עושה, הם 'חלק' מהאדם עצמו, הם 'מלוים' אותו,

הם 'מצטרפים' אליו,
'והולכים' איתו לכל מקום שהוא הולך. לפיכך אדם שלמד תורה יותר, קיים מצות יותר,

ועשה מעשים טובים
יותר, 'מצטרפים' אליו יותר, 'ומלוים' אותו יותר, 'הצירוף' של כל אלה לעצם האדם,

עושה אותו ליותר, לחפצא אחרת של אדם.

אבן מקיר תזעק

אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה (חבקוק ב יא), אבני ביתו, וקורות ביתו של אדם, ורהיטי ביתו, הם מעידים
בו (ילק"ש ישעיה אות תכג), מי שאין לו דעת פסול לעדות (שו"ע חו"מ לה), ואם כך, איזה דעת יש לקורות

ביתו של אדם
העשויות מעץ ואבן שיוכלו להעיד על האדם. אין זאת אלא, שקורות ביתו של אדם אינם אומרות מה שהם
חושבות על האדם, אלא מה שהם 'רואות' על האדם.
אם האדם למד תורה קיים מצות ועשה מעשים טובים, מעשים אלו 'מצורפים' לעצם האדם, ואם כך לא
משנה אם הקורות ראו שהאדם למד תורה קיים מצות ועשה מעשים טובים, או שלא ראו, די בכך שהם ראו
את ה'צירוף' של התורה המצות והמעשים הטובים לאדם, את ה'מלוין' לו לאדם, כדי להעיד עליו, ולהביאו לחיי
העולם הבא.

עושר שמור לבעליו לרעתו (קהלת ה יב), אמר רבי שמעון בן לקיש זה עושרו של קרח שעל ידי 'רוב ממונו'

'נתגאה' ונטרד
מן העולם, (ברשב"ם), שנאמר אשר פצתה האדמה את פיה ותבלעם

ואת בתיהם ואת אהיליהם ואת כל היקום אשר
ברגליהם (דברים יא ו), אמר רבי אלעזר זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו (פסחים קיט א).
קרח היה עשיר מכל ישראל (שמו"ר לא ב), אמר רבי לוי משאוי שלוש מאות פרדות לבנות היו מפתחות בית גנזיו
של קרח (סנהדרין קי א), וכל העושר הזה, אמר ריש לקיש 'שמור לקרח לרעתו'.

העושר הגדול הזה סנוור את עיניו,
הביא גאות בליבו, וגרם לו לחלוק על משה ואהרן.
עשירות אינה מעלת האדם, ולפיכך היא אינה מצורפת לעצם האדם, העשירות היא אמצעי שעל ידו אדם יכול
לרכוש ולהשיג, את כל מה שהוא חושק ואת כל מה שהוא כוסף, קרח מאידך ראה בעשירות מטרה ותכלית,
מעלה המצורפת לעצם האדם, משום כך עלה בלבו לחלוק על משה ואהרן,

שכן בהיותו בר מעלה ראוי הוא
לשררה.

בשעת פטירתו של אדם אין מלוין אותו לא כסף ולא זהב

בשעת פטירתו של אדם, אין מלוין לו לאדם, לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות,

אלא תורה ומעשים טובים בלבד (אבות ו ט), וכל כך למה,

משום שכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות הם 'אמצעים' שדרכם,
ועל ידם יכול אדם לרכוש ולהשיג את מה שליבו כוסף וחפץ.

הם אינם מעלת האדם, ולפיכך אינם מצטרפות
לעצם האדם, ומשום כך הם אינם מלוות לו לאדם.
תורה מצוות ומעשים טובים הם 'המטרה' של בריאת האדם,

ותכלית חייו, הם מעלות 'המצטרפות' לעצם
האדם, משום כך הם 'מלוות' את האדם, בשעת פטירתו לחיי העולם הבא.

הם 'מלוות' את האדם, משום שגם
בשעת פטירתו מן העולם, מעלות אלו אינם נפרדות ממנו,

ואינם עוזבות אותו, הם חלק ממנו, הם עצם מעצמיו
בשר מבשרו, הם הולכות אתו לכל מקום שהוא הולך, והם מלוות אותו לעולם הבא.

עושר שמור לבעליו לרעתו (קהלת ה יב), אמר רבי שמעון בן לקיש, זה עושרו של קרח (פסחים קיט א),

קרח היה
עשיר מכל ישראל (שמו"ר לא ב), ועשירות זו עמדה לו 'לרעתו',

משום שקרח ראה בעשירות 'מטרה' ותכלית,

שהיא
גם 'מעלת' האדם, 'המצטרפת' לעצם האדם, ומתוך שראה את מעלת עצמו,

עלה בלבו לחלוק על מעלתם של
משה ואהרן.
כיון שזה היה חטאו, מידה כנגד מידה נענש, שפצתה הארץ את פיה ותבלעם,

ואת בתיהם ואת אהליהם ואת
כל היקום אשר ברגליהם (דברים יא ו), קרח נענש שירד לגיהנם יחד עם ממונו, וזאת משום,

שקרח ראה בממון
ובעושר תכלית ומעלה, וכיון שכך, 'הצטרף' ממונו לעצם עצמיותו של קרח,

והיו כסף וזהב מלוין לו לקרח,
ומשום כך כשפתה הארץ את פיה, בלעה את קרח ואת כל ממונו.

קורח מגדולי הדור היה

קרח מגדולי הדור היה, מטועני הארון היה (במדב"ר יח ז),

ראש לכל בני לוי (שוח"ט תהלים מט נ), הוא ובניו
משוררים בבית המקדש (תה' מב מט), פיקח היה, ומה ראה לשטות זו (ילק"ש קרח אות תשנ),

מדברי הגמרא למדנו
ששטותו נבעה 'מעושרו שהיה שמור לו לרעתו'.
אמרו במשנה, דע מאין באת ולאן אתה הולך (אבות ג א),

דרכו של אדם צריכה להיות ברורה וסלולה. עד
שידע מה עיקר ומה טפל, אילו הייתה דרכו של קרח ברורה לו, לא היה עושרו שמור לו לרעתו,

לא היה עושה
את האמצעי תכלית, לא היה רואה בעושר מעלת האדם, ומתוך כך לא היה חולק על משה ואהרן.
אך לא כך היה, הדרך לא הייתה ברורה לו לקרח, ומשום כך עמד עושרו לרעתו, כי תפס את העושר
כמעלה המצטרפת לקומת האדם, ומתוך כך ראה מעלת עצמו,

והיא שהביאה אותו לחלוק על משה ואהרן,
ולירד הוא וממונו חיים שאולה.

מעשה בחבר אחד שהיה בספינה

בחז"ל, מעשה בחבר אחד שהיה בספינה עם פרקמטוטין (סחורות) הרבה,

היו אומרים לאותו חבר היכן
פרקמטיא שלך, היה אומר להם פרקמטיא שלי גדולה משלכם,

בדקו בספינה לא מצאו לו כלום, התחילו
שוחקים עליו, נפלו עליהם ליסטים שללו ונטלו כל מה שנמצא בספינה, יצאו ליבשה ונכנסו למדינה,

לא
היה להם לא לחם לאכול ולא כסות ללבוש, מה עשה אותו חבר נכנס לבית המדרש ישב ודרש,

עמדו בני
המדינה כשראו שהוא בן תורה מרובה, נהגו בו כבוד גדול ועשו לו פסיקתו סיפוק מזונותיו,

עץ יוסף(כהוגן וכראוי
בגדולה ובכבוד, התחילו גדולי הקהל לילך

מימינו ומשמאלו 'וללוות' אותו, כשראו הפרקמטוטין (הסוחרים)
כך, באו אצלו ופייסו ממנו, ואמרו לו בבקשה ממך עשה עמנו טובה ולמד עלינו זכות לפני בני העיר,

שאתה
יודע מה היינו ומה אבדנו בספינה, בבקשה ממך עשה עמנו חסד,

דבר להם אפילו על הפרוסה שינתן לתוך
פינו ונחיה ולא נמות ברעב, אמר להם הלא אמרתי אליכם שפרקמטיא שלי גדולה משלכם,

שלכם אבד
ושלי קיימת, הוי כי לקח טוב נתתי לכם (תנחומא תרומה ב).

לימוד חז"ל הלכה למעשה

מה באו חז"ל ללמדנו במעשה הזה, האם רק שטוב סחרה של תורה יותר מכל סחורה.

לפי האמור נראה
שהלקח המופק מן המעשה הוא, שלא כסף ולא זהב, ולא אבנים טובות ומרגליות, 'מלוין' לו לאדם,

אלא
תורה מצות ומעשים טובים בלבד (אבות ו ט), פרקמטיה ככל שתהיה משובחת יותר,

היא אינה מצורפת לאדם,
בכל רגע אדם יכול לאבדה, ולהישאר נקי מכל. לא כן תורה מצות ומעשים טובים,

הם 'מצורפים' לאדם, הם
הולכים אתו לכל מקום שהוא הולך,

וסופו שמביאים לו עושר גדולה וכבוד (רמב"ם פ"ג מת"ת הי"ג).

פרשיות אלו ללמד יצאו, שיתבונן האדם בכל דרכיו, וילמד מה עיקר ומה טפל,

מה האמצעי ומה התכלית.
אל תירא כי יעשיר איש, ירבה כבוד ביתו, כי 'לא במותו יקח הכל',

לא ירד אחריו כבודו (תהלים מט יז).
העובדה 'שלא במותו יקח הכל', לא באה לספר שסופו של האדם לאבד ולהפסיד את כל ממונו.

ההיפך, היא באה לספר על מעלת האדם,

על כך שהאדם הראוי כשמסתלק לבית עולמו, הכסף והזהב הם עבורו
אמצעי בלבד,

ואילו התורה המצות והמעשים הטובים הם עבורו המטרה והתכלית, 'המצטרפים' לעצם
עצמותו, משום כך במותו לא ילוו אותו לא כסף ולא זהב, אלא תורה מצות ומעשים טובים.
יתן ה', שנשכיל לההביל את כל ענייני העולם,

ויהיו כל מעייננו להעשיר בתורה במצות ובמעשים טובים,
ועל ידי זה לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות ילוו כל אחד מאתנו, אלא –
תורה מצות ומעשים טובים.

שבוע טוב ומבורך