פרשת שבוע לשולחן שבת פרשת מטות מסעי

פרשת — מטות מסעי

ויאמר אליהם משה… אם תחלצו לפני ה' למלחמה… ונכבשה הארץ לפני ה', ואחר תשובו,

והייתם נקיים
מה' ומישראל, והייתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה'(מטות לב כב), מה הפשט והייתם נקיים.

במשנה, אין
התורם נכנס לא בפרגוד תפוח, ולא במנעל, ולא בסנדל וכו', שמא יעני ויאמרו מעוון הלשכה העני,

או שמא
יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר, לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום,
שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל וכו' (שקלים פ"ג מ"ב), והוא דין תורה (אג"מ או"ח ח"ד סי' פ"ב),

לא ברור מה פשר
החיוב, למה אדם צריך לשנות מהנהגתו רק כדי שלא יאמרו.

בגמרא, על דבר זה מזכירין אותן (את בית גרמו) לשבח, מעולם לא נמצאת פת נקיה ביד בניהם, שלא יאמרו
ממעשה לחם הפנים זה ניזונין, לקיים מה שנאמר, והייתם נקיים מה' ומישראל… ועל דבר זה מזכירין אותן
(את בית אבטינס) לשבח, מעולם לא יצאת כלה מבושמת מבתיהן, וכשנושאין אישה ממקום אחר מתנין עמה
שלא תתבשם, שלא יאמרו ממעשה הקטורת מתבשמין, לקיים מה שנאמר והייתם נקיים(יומא לח א), עד היכן
חובת 'והייתם נקיים', האם עד כדי שלא תמצא פת נקיה ביד הבנים, ולא תתבשמנה הכלות.

החתם סופר — והייתם נקיים מה' ומישראל'

החתם סופר כותב באחד מאגרותיו, ודע בני ותלמידי שיחי', כי כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה
'והייתם נקיים מה' ומישראל', וב' חובות אלו, נקיות מה' יתברך, והנקיות מישראל עמו, הם שני רוכבים
צמודים על גבינו, ויותר אפשרי לצאת ידי החוב הראשון, היינו ידי שמים, יותר הרבה ויותר, מלצאת ידי
הבריות, כי הם חושבים מחשבות זרות ונושאים ונותנים מוזרות בלבנה, וענשו יותר קשה מאד מאד עד
לאין מספר, ממי שיוצא ידי שמים ח"ו וכו'.
ואני הרהרתי כמה פעמים, אם אפשר שקיים אדם בעולם מקרא זה על מתכונתו. ואולי ע"ז כייל שלמה
המלך ע"ה, 'אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא', רצונו לומר שאפילו בעשייתו כל טוב אי אפשר
שלא יחטא על כל פנים באופן השני ביציאתו ידי הבריות וכו'.

בברייתא של פרק שירה מובאים שירתם של הנבראים, שמים וארץ דשאים ואילנות חיות ובהמות דגים
ועופות. ויש להבין, מה שייך שיאמרו דשאים ואילנות חיות ובהמות דגים ועופות שירה, וכי דעת יש להם
לומר שירה. נראה שכתב העקרים, אמרו רבותינו ז"ל כל האומר פרק שירה בכל יום מובטח לו שהוא בן
עולם הבא, ואין הכוונה על ההגה והצפצוף בפה, אלא על מחשבת הלב, כמו אמרתי אני בלבי (קהלת ב א),

והמחשבה היא, 'שיסתכל' כי מכל אחד מן הנבראים הנראים לעין, יש ליקח ראיה על איזה מדה טובה, או
מוסר השכל, או דבר חכמה בינה, וכו' (ספר העיקרים מאמר א פ"א).

(ועד"ז הובא בספר הכל ישבחוך )ח"א עמ' י( בשם הלש"ם )הקדו"ש פ"ז(, אחרי שכל אותן המצאויות עצמם הנה רובם ככולם הם עבים וחומריים בתכלית החומרי, לכן גדול שבח האומר 'והמתבונן' בכל פרקי השירה, כי בזה 'מגלה פני הלוט' והמסכה הנסוכה על כל המציאויות כולם 'ומתראה'
האור הבהיר אשר הם נשואים עליו, שהוא רצונו ית"ש).

ומעוף השמים יחכמנו

נראה מדברי ספר העיקרים ששירת הנבראים, אינה שירת הנבראים עצמם.

הגפן התאנה והרימון החתול
והכלב החמור והפרד לא אומרים שירה. השירה נאמרת ע"י 'האדם', ממה שהוא 'רואה' וממה שהוא לומד
ממעשיהם של הנבראים.
מתבאר מתוך כך יסוד, ששני חלקים ישנם בכל מעשה ממעשיהם של הנבראים, האחד עצמותו של
מעשה, והשני השתקפותו בעיני בני אדם, ההשתקפות היא הבבואה של המעשה,

והיא מלמדת על תוכנו
של המעשה, על הצניעות שבחתול, על הזהירות מגזל שבנמלה, על שמירה מעריות שביונה,

על פיוס
שבתרנגול (עירובין ק ב), על כל אלה

ועוד אמר איוב, מַלְּפֵנוּ, מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ (איוב לה יא).
כל אלה מלמדים שאין מעשה פשוט וסתמי, כי גם אם המעשה פשוט וסתמי,

ערכו של המעשה הוא
לפי מה שהוא 'נראה', לפי מה שניתן ללמוד ממנו, העצה והתבונה שניתן להפיק ממנו היא מעלתו,

והיא
שירתו של כל נברא. מכאן מעלת האומר שירה בכל יום, כי האומר שירה משיג כוונה מכוונת מעשיהם של
הנבראים, ועל ידו מתרבה ומתגדל כבוד שמים.

אך מאידך מעשה שבעצמותו הוא מעשה ראוי יכול להראות כמעשה שאינו ראוי, ומעשה פשוט וסתמי
יכול לעורר חשד, ועל כך אמרה תורה והייתם נקיים מה' ומישראל,

לאמור אדם צריך להיזהר שלא לעורר
חשד, ולסלק את עצמו מדברים המעוררים חשד.
לדעת התומים דיני 'חשד' הנלמדים מ'והייתם נקיים' ודיני 'מראית עין' הם שני עניינים נפרדים (עי' בפלתי
סי' יג ס"ק ד), ונפקא מינה בזה הוא 'חשד' מותר בצנעא, ואילו 'מראית עין' אפילו בחדרי חדרים אסור, טעם
הדבר הוא, 'מראית עין' הוא דבר שנראה אסור לכן גם בחדרי חדרים אסור,

שמא יזדמן לשם אדם ויראהו,
אולם 'חשד' הוא דבר שהוא שקול אם הוא אסור או מותר,

לכן דווקא בפרהסיא אסור שמא יחשדוהו עובר
עבירה, אבל בצנעא לא גזרו,

שאפילו יראוהו אדם שמא יתלה בהיתר (חסד לאברהם להגר"א תאומים או"ח סי' כא).
למה לא נאסור 'חשד' בחדרי חדרים דומיא דמראית עין שמא יזדמן לשם אדם ויראהו.

ומבואר

בעיקרים שבכל מעשה יש שתי חלקים, האחד הוא עצם המעשה והשני הוא מה שנראה ומשתקף מן
המעשה, יתכן לומר 'במראית עין' מדובר במעשה 'שנראה' אסור,

בזה יש לאסור גם בחדרי חדרים שמא
יזדמן לשם אדם ויראהו, אולם 'בחשד' מדובר במעשה 'שלא נראה' ודאי אסור,

בזה לא אסרו בחדרי
חדרים, שאף אם יזדמן לשם אדם, כיון שכל העניין הוא מה שנראה לרואה,

והרואה מצוה לדון את חבירו
לכף זכות ולתלות בהיתר, משום כך לא אסרו בחשד בחדרי חדרים.

אסור לחשוד בכשרים

בגמרא, אומר ריש לקיש, החושד בכשרים לוקה בגופו וכו' (שבת צז א),

וכתב הרמב"ם עשרים וארבע דברים
מעכבין את התשובה וכו', ואחד מהם החושד בכשרים, אומר בלבו שאינו חטא,

לפי שהוא אומר מה עשיתי
לו, וכי יש שם אלא חשד, שמא עשה או לא עשה,

והוא אינו יודע שזה עוון, שמשים אדם כשר בדעתו כבעל
עבירות(רמב"ם פ"ד מתשובה ה"ד).
למה חושד בכשרים הוא חוטא ולוקה, והרי לא עשה לחברו רעה.

לפי דברי העיקרים ששני חלקים ישנם
במעשה האדם, האחד עצם המעשה, והשני היאך המעשה 'נראה' בעיני בני אדם.

יתכן לומר שאם אדם
רואה את חברו עושה מעשה שאין עצמותו עבירה, אך הוא חושדו שעבר עבירה,

ובעיניו 'נראה' שעבר

עבירה, הוא משים את חבירו בדעתו כבעל עבירה,

ובמחשבתו הוא קובע את מעשה חברו על פי 'ראיה'
בלבד למעשה עבירה, ועל דבר זה שהחליט את מעשה חברו למעשה עבירה הוא לוקה בגופו.

בגמרא, ואהבת את ה' אלוקיך (דברים ו ה) שיהא שם שמים מתאהב על ידך,

שיהא קורא ושונה ומשמש
ת"ח, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות 'אומרות' עליו, אשרי אביו שלמדו תורה,

הרי זה מעשה של קדוש ה', משום
שמעשה האדם לא נגמר במה שהוא עושה, אלא באופן שהוא 'נראה',

ועל כן רק אם בעיני הבריות
'נראים' מעשיו טובים ושלמים, נחשבים מעשיו למעשה קדוש ה',

ומתאהב שם שמים על ידו.

ואיתא בגמ'

בגמרא, אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת אחים בהספידא דהתם קאימנא (שבת קנז א),

ופרש"י בשעת
מיתתי התאמץ בהספד שלי, שיתחממו ויכמרו רחמי העומדים ויבכו וכו' (רש"י שם),

למה היה חשוב
כל כך לרב שיתאמצו בהספדו ויכמרו רחמי העומדים ויבכו.

כתב העץ יוסף אם העם מתחממים ע"י
ההספד ומתבוננים שהסתלק הצדיק בעוונותם וחוזרים בתשובה,

נעשה הצדיק הולך אפילו לאחר
מיתתו ]עץ יוסף שם[,

מבואר בעץ יוסף שע"י שיתחממו בהספדו יהיה עולה ומתעלה גם אחר מיתתו.
איך ע"י החימום בהספד יהיה עולה ומתעלה.

לפי המבואר בעקרים ששני חלקים יש במעשה האדם.
המעשה ומה שנראה ממעשיו,

מבוארים הדברים היטב ההספד אומר את מה 'שנראה' ממעשה האדם,
ואם מתוך ההספד 'נראה' ששם שמים התאהב על ידו,

הוא עולה ומתעלה גם שם בעולם הבא, שכן עד
עתה 'בעולם הזה' הוא התעלה מחמת 'מעשיו',

ועכשיו לאחר פטירתו 'בעולם הבא' הוא מתעלה מחמת
מה 'שנראה' ממעשיו.

שבח של בית אבטינס

זו הסיבה שהזכירה הגמרא את בית גרמו לשבח על שלא נמצאה פת נקיה ביד בניהם, ואת בית
אבטינס לשבח על שלא יצאה מביתם כלה מבושמת.
מצד הדין אין איסור לתת פת נקיה לבנים, ואין דין שלא תצא כלה מהבית מבושמת, כל זה מצד
המעשה, אך מצד 'הנראות' יש כאן 'חשד' שמא הפת ממעשה לחם הפנים,

והבושם ממעשה הקטורת,
עצם המצאות החשד הוא לקות בוהייתם נקיים,

משום כך בית גרמו ובית אבטינס על שהיו זהירים
'בנראה' הוזכרו לשבח.
והן הן דברי החתם סופר כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה של 'והייתם נקיים מה' ומישראל', כי
אע"פ שאדם יכול להיזהר על מעשיו שיהיו בדקדוק, אבל מצד 'הנראות' קשה לצאת ידי הבריות,

כי הם
חושבים מחשבות זרות בלבם.
משום כך בני גד וראובן אע"פ שעשו על פי משה ועל פי ה',

והמעשה שעשו מצד עצמותו היה מעשה
מושלם, מכל מקום כיון שמצד 'הנראה' היה לקות, גלו ראשונה לפני כל השבטים.

מצוה זו של 'והייתם נקיים', ללמד באה, שמעשה האדם גם אם יהיה שלם לא נגמר בעשייתו,

אלא
כפי מה שהוא 'נראה' בעיני בני אדם. ועל כך אנו מבקשים בכל יום בתפילת השחר,

ותננו היום ובכל יום
לחן ולחסד ולרחמים בעיניך 'ובעיני כל רואינו',

וזאת – כדי שיהיה שם שמים מתאהב על ידנו.

שבת שלום ומבורך