פרשת כי תצא
על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים
לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם על דבר אשר
לא קידמו אתכם בלחם ובמים ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהריים לקללך. [כג ד ה]
וצריך להבין שיש כאן לכאורה ב' טעמים א. שלא קידמום בלחם ובמים
ב. ששכר את בלעם לקללך. ולכאורה הטעם השני הוא העיקר שהיו בסכנת מות. וכמו שקוראים בהפטרת פרשת בלק 'עמי זכור נא מה יעץ בלק וכו' למען דעת צדקות ה'.
שהיה זה צדקות ה' שלא כעס שאם לא כן ח"ו היה נגזר כליה על ישראל.
ומה ההשוואה לחטא שלא קידמום בלחם ומים.
ובכלי יקר הקשה עוד שאין הדעת נותנת שרק משום שלא קידמום בלחם ומים נצטווה להרחיק שתי אומות בעבור זה.
ברש"י ביאר 'על דבר' על העצה שיעצו אתכם להחטאתכם בדרך שהייתם בטירוף.
ומקורו בספרי ר"ש אומר מצרים טבעו ישראל בים, ואדומים קדמו את ישראל בחרב
ולא אסרם הכתוב אלא עד ג' דורות. עמונים ומואבים מפני שנטלו עצה להחטיא את ישראל אסרם הכתוב איסור עולם, ללמדך שמחטיא האדם קשה לו מן ההורגו,
שההורג אין מוציאו אלא מן העולם הזה, והמחטיאו מוציאו מן העוה"ז ומן העוה"ב, עכ"ל .
והיינו שאין הטעם רק משום שלא קידמום בלחם ומים אלא על שהחטיאום,
וגדול המחטיאו יותר מן ההורגו.
אמנם בכלי יקר הקשה שבפסוק לא מוזכר שהטעם משום שהחטיאו,
אלא רק משום שלא קידמום בלחם ובמים.
וביאר הכלי יקר שמה שלא קידמו אותם בלחם ובמים היה ג"כ כדי להחטיאם,
שלכך לא קידמום כדי שיהיו רעבים וצמאים מיגיעת הדרך
וע"ז יאכלום בהכרח מזבחי אלוהיהם וישתו מהיין שלהם, ועי"כ יחטאום.
הלחם הקלוקל
וכשאדם עייף ויגע לא יבקר בין אסור למותר ואוכל ושותה כל מה שנותנים לו, [ונראה להוסיף שזהו גם כוונת דברי רש"י בדרך שהייתם בטירוף].
ומסיים הכלי יקר שהקב"ה ידע את כוונתם שלכן לא קידמום בלחם ומים רק כדי להחטאם ולכן ריחוקם, וזהו שפרש"י שכוונת הכתוב על דבר אשר לא קידמו היינו משום שהחטיאו.
ונראה להוסיף ע"פ מה ששמעתי בביאור הפסוק בפרשת בלק 'ותקראנה לעם לזבחי אלוהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן' [כה ב] ולכאורה מדוע כתב הפסוק 'ויאכל העם' ומה הקשר בין שעבדו ע"ז לאכילתם.
ושמעתי לבאר דהנה במדבר אכלו בני ישראל מהמן, ועל המן נאמר 'הלחם הקלוקל',
ואיתא שם שהתלוננו על שהיה המן נבלע באיברים, וכי יש אוכל ואינו מוציא.
והנה כאן היה העבודה זרה בבעל פעור.
וא"כ ללא אכילת אוכלים אחרים חוץ מהמן, לא יכלו לעבדו, שכן המן נבלע באיברים.
וזהו שנאמר 'ויאכל העם', שהם נתנו להם לאכל כדי שיוכלו לעבוד את בעל פעור,
ונמצא שכבר באכילה היה זה 'אכילה לשם עבודה זרה'.
ולפי"ז בכלי יקר כאן נתבאר יותר, שגם מה שמנעו מהם מקודם את הלחם והמים היה בשביל שיחטאום בעבודה זרה כדי שיהיו עייפים ויגעים [ומטורפים כמש"כ רש"י] ויאכלו וישתו ללא מחשבה שכך יוכלו להחטיאם.
השמר בנגע הצרעת
השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר ציותם תשמרו לעשות. זכור את אשר עשה ה למרים בדרך בצאתכם ממצרים. [כד ח-ט]
צריך להבין הסמיכות שבתחילה הפסוק מדובר
על מי שיש לו צרעת שישמר שלא יתלוש את סימני הטומאה
ולא יקוץ את הבהרת, וכמש"כ רש"י. ואח"כ הפסוק אומר לזכור מעשה את מרים.
ונאמרו בזה כמה ביאורים:
בשפתי חכמים ביאר שרש"י בא ליישב זאת וביאר ע"פ הספרי שמה שכפל ואמר בצרעת לשמור מאד היינו 'אם באת להזהר שלא תלקה בצרעת אל תספר לשון הרע, וזכור את העשוי למרים על שדברה באחיה ולקתה בנגעים'.
ולפי דבריו נראה שזכור את אשר עשה ה אלוקיך למרים אינו אלא עצה טובה למי שרוצה שלא ללקות בצרעת. אמנם הרמב"ן כאן כתב שהיא 'מצות עשה' ממש ולא רק עצה טובה. כמו שמצינו 'זכור את יום השבת וכו'
ובאור החיים ביאר הסמיכות שאחר שהזהיר שלא יקוץ בהרתו הסמיך זכור וכו' למרים לומר שזהו השורש שממנו יהיה הנגע ואותו באמת יצוה ה' לקוץ. והיינו שכל האיסור לקוץ הנגע הוא משום שהשורש עדין מושרש בו, ולכן ציוה לקוץ את שורש הנגע, והוא ע"י שימנע מלדבר לשון הרע.
פירוש המשך חכמה
במשך חכמה כאן ביאר הסמיכות שזהו כחיזוק למה שאמר שיש איסור לקוץ את הבהרת,
והוסיף לומר זכור את וכו' למרים, שהתעכבו ישראל והקב"ה בשבילה שבעה ימים במדבר שנאמר [במדבר יב טו] 'והעם לא נסע עד האסף מרים', ומדוע המתינו לה, הרי היו יכולים לקוץ את הבהרת שלה,
אלא רואים מהו החומרא של הקוצץ בהרתו.
ונראה מדבריו שמי שקוצץ בהרתו אף שעבר איסור מ"מ נטהר מטומאתו.
וצריך לומר שזהו רק קודם שהכהן ראהו והסגירו,
דלאחר שראוהו הכהן פשוט שגם אם יקוץ בהרתו אינו נטהר בכך.
וכן מבואר ברמב"ם [טומאת צרעת פ"י ה"ב]. וה"ה כאן כוונתו שהיו קוצצים את הבהרת של מרים לפני שהסגירוה.
ועיין בתרגום יונתן בן עוזיאל שנראה שלמד שאין
מדובר על לשון הרע רגיל אלא על החושד בחבירו כמו שאמרו 'החושד בכשרים לוקה בגופו'.
שכתב, הוו זהירים שלא לחשוד חד בחבריה דלא ילקו. הוו דכירין מה דעבד ה' אלוקיכון למרים דחשדת למשה במילתא דלא הות ביה וכו'.
ביומו תיתן שכרו
ולא תבא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא [כד טו]
הפסוק כאן מדבר על עושק שכר שכיר ומזהיר שאם יעכב שכרו יקרא הוא אל ה' 'והיה בך חטא',
וברש"י לומר שממהרים להיפרע ע"י הקורא.
והנה לעיל בפרשת ראה [טו ט] נאמר 'הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וכו'
ורעה עינך באחיך האביון ולא תיתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא'.
וצריך להבין מדוע כאן כתב התורה 'ולא יקרא עליך אל ה',
ולעיל נאמר 'וקרא עליך אל ה'.
ובגמ' ב"ק [צג.] איתא אמר רב חנן המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה
שנאמר 'ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך',
וכתיב ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה' וממשיכה הגמ': והני מילי דאית ליה דינא בארעא.
והיינו שכשיכול לקבול עליו בבית דין אסור למסור דינו לשמים.
ובתוס' שם ד"ה דאיכא פירשו שבימי שרה היה קיים בי"ד של שם.
והנה בפרש"י שם על הפסוק 'וקרא אל ה', מביא את דרשת הספרי: יכול מצוה ת"ל 'ולא יקרא'.
ובהעמק דבר כאן ביאר כוונתו שנרמז בזה שיש איסור לפועל
שלא יקרא באמת אסור למסור דינו לשמים.
אמנם קשה מדוע באמת לא נאמר שם 'ולא יקרא עליך',
ובפירוש העמק דבר חילק ששם מדובר בעני גמור שאין לו מה לאכול כלל,
וכאן מדובר בפועל שעובד ומשתכר.
וצ"ב דבגמ' לא מצינו חילוק כה"ג.
וצריך לומר שכאן מדובר בפועל שעבד ובעל הבית אינו משלם לו
והואיל ויכול לתבעו בבית דין אמר ה התורה ולא יקרא עליך
והיינו שאסור לו לקרא עליך כיון שיכול לתבעו בבית דין,
אבל שם מדובר על עני שרוצה הלואה, ובגלל שמתקרבת שנת השמיטה אינו מוכן להלוות לו,
אבל מכיון שאינו חייב לו כלום, אינו יכול לתבעו על כך בבית דין, ולכן מותר לו לקרא עליו לה'.
בספר אבני שלמה
[שיחות מהגר"ש וולבה] הביא פרפרת יפה בשם ה'בני יששכר'. שביום הכיפורים
אנו זוכים להטהר כמו שאמרו אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים וכו'
מה מקווה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל.
והנה כדי לטהר במקווה צריך שיהיה בה ארבעים סאה, שהם תשע מאות ושישים לוג,
וכן מר"ח אלול ועד יום הכיפורים יש ארבעים יום שהם תשע מאות ושישים שעות
והיינו שמי שרוצה להיטהר ביום הכיפורים עליו לנצל את כל הארבעים יום
ואת כל התשע מאות וששים שעות,
שיהיו קודש לעבודת ה' ואז יקויים בו מקווה ישראל ה'.
