פרשת שבוע לשולחן שבת פרשת דברים

פרשת דברים

"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל " וכו' [א א],
וברש"י אילו הוכיח מקצתן, היו אלו שבשוק אומרים אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא
משיבים דבר, אילו היינו שם היינו משיבים אותו, לכך כנסם כולם ואמר להם הרי כולכם
כאן וכו'.
והק' הכלי יקר וכי אפשר שיוכל משה לדבר עם שישים ריבוא איש בפעם אחד.
אמנם בחזקוני כתב מלמד שהיה קולו של משה הולך כשיעור מחנה ישראל, עכ"ל.
ולכאורה כוונתו בדרך נס.
והנה מצינו שגם במצרים היה נס זה כדאיתא בירושלמי [פסחים פ"ה ה"ה] על המשנה
הפסח נשחט בשלש כתות וכו' רבי יעקב בר אחא בשם רבי יסא 'ניתן כח בקולו של
משה והיה קולו נשמע בכל ארץ מצרים [ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה]
מהלך ארבעים יום, ומה היה אומר ממקום פלוני עד מקום פלוני כת אחת, וממקום פלוני
עד מקום פלוני כת אחת וכו'.
ומוסיף הירושלמי אמר רבי לוי כשם שניתן כח בקולו של משה כך ניתן כח בקולו של
פרעה, והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים מהלך ארבעים יום, ומה היה [פרעה] אומר
קומו צאו מתוך עמי. לשעבר הייתם עבדי פרעה, מכאן ואילך אתם עבדי ה', באותה
שעה היו אומרים הללוי-ה הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה.

פירוש האור החיים הק'

"בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פראן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב."

באור החיים הקדוש פירש את דברי משה רבינו בדרך רמז שלימד אותם בזה יראת ה'
ומידות ההגונות הצריכים לעובדי ה'.
ואמר להם 'ודי זהב' שהאדם הרוצה לעבוד את ה' צריך שלא יהיה להוט אחר העולם
הזה, לצבור הון וללכת אחר תאות ליבו, שהעושה כן בטל הוא מעבודת הבורא. וצריך
האדם להסתפק במועט ובהכרחי לו וזהו שרמז במילים 'ודי זהב' כלומר שיאמר לזהב
די.

עוד ביאר [ונראה לכאורה שזו דרגה יותר גדולה] שכל מה שיהיה לו יהיה בעינו כדבר
המספיק וכאילו יש לו כל זהב שבעולם וכמו שאמרו איזהו עשיר השמח בחלקו.
ומסיים האור החיים הק' 'ובזה יטה לבבו לעבודה העליונה היא עבודת ה' אלוקים חיים'.
ונראה להוסיף כיצד באמת יוכל האדם להיות שמח בחלקו ולא להתאוות לעוד ממון
למרות שרואה את חבירו שיש לו יותר. ע"פ מה שביאר האור החיים הק' בפרשת נשא
על הפסוק 'נשיא לבני נפתלי אחירע בן עינן' [ז עח], שנקרא נשיא נפתלי 'אחירע' משום
שהיה נפתלי שבע רצון ושמח בחלקו. ורמז במילה 'אחירע' כלומר מה שיש לאחי [ולי
אין] רע הוא בשבילי. וע"י שיעמיק האדם במחשבה זו יהיה שמח בחלקו לא יקנא
באחרים ויהיה ליבו פנוי לעבודת ה'.

'וחצרות ודי זהב'

על הפסוק "וחצרות ודי זהב " פירש רש"י הוכיחן על העגל, שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם.

שנאמר 'וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל'.
איתא בגמרא בברכות [לב.] אמרי דבי ר' ינאי כך אמר משה לפני הקב"ה רבונו של
עולם בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די הוא גרם שיעשו את
העגל וכו' אמר רבי יונתן מנין שחזר הקב"ה והודה לו למשה שנאמר 'וכסף הרבתי להם
וזהב עשו לבעל'.
והקשה המהרש"א הרי בפסוקים אלו משה רבינו מוכיח את ישראל על מה שחטאו ולא
נהגו כראוי. וא"כ מה מקום למילים אלו 'ודי זהב', שהם אדרבה התנצלות למה חטאו
משום שהקב"ה הרבה להם זהב, וא"כ הם אינם אשמים בחטאם, ואין זה חלק
מהתוכחה.
ומבאר המהרש"א שבודאי מה שהיה להם הרבה זהב אין זו טענה לפטרם מעונש על
מעשה העגל, כיון שניתן להם הבחירה, היו צריכים להתגבר ולא לחטוא. ויענשו על כך
וכדכתיב 'וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם' [שמות לב לד]. ומה שנאמר שהודה לו
למשה. הכוונה שלא יתמוטטו לגמרי, כמו שאמר בתחילה ויחר אפי בהם ואכלם' [שמות
לב י], אבל ודאי שיענשו על כך, וזהו שהוכיחם כאן 'ודי זהב'.

וכי צריכים אתם לקנות אוכל ומים מאתם

"אוכל תשברו מאיתם בכסף ואכלתם וגם מים תכרו מאתם בכסף ושתיתם, כי ה'
אלוקיך ברכך בכל מעשה ידך וכו' עימך לא חסרת דבר " [ב ו-ח]
בפשטות כוונת הכתוב שלא יתגרו בם אלא רק יקנו מהם אוכל ומים. ולקמן [כח -כט]
מבואר שאכן כן עשו כדכתיב 'כאשר עשו לי בני עשו' ופרש"י לא לענין לעבור בארצם,
אלא לענין מכר לחם ומים.
וקשה והריהיה להם מן ובאר ולשם מה היו צריכים לקנות אוכל ומים. ובפרט שממשיך
הפסוק כי ה' אלוקיך ברכך בכל וכו' לא חסרת דבר.
ורבינו בחיי ובאבן עזרא כתבו לחדש שפסוק זה נקרא בלשון תימה כלומר אל תתגר
מלחמה ושלא יהא לך שום עסק עימהם, 'וכי צריכים אתם לקנות אוכל ומים מאתם, והרי
ה' אלוקיך ברכך ולא חסרת דבר. אלא שקצת צ"ע על דבריהם מלשון הפסוק להלן
'כאשר עשו לי בני עשו'.
ובספורנו כאן מבאר שאע"פ שאין צריכים לכך, מ"מ תיקנו מהם להנאתם מצד אחוה.
ועוד כדי שיבואו אליכם ויראו מעשי ה' ונפלאותיו. וזהו שאמר הכתוב 'כי ברכך וכו' לא
חסרת דבר', והיינו שיבינו ויכירו שאינכם צריכים לקנות מהם אלא משום האחוה.
ויש להוסיף כאןאת דברי רש"י שבזה שאתם קונים מהם ונוהגים כעשירים יש בזה
קידוש ה' שלא חסרת דבר, 'ולפיכך לא תכפרו בטובתו [של הקב"ה] להראות כאילו
אתם עניים, אלא הראו עצמכם כעשירים.

פירוש האוזנים לתורה

באזנים לתורה ביאר את הפסוקים ע"י משל למלך שהחזיק את בנו על שולחנו ימים
רבים, והבן שלא הכיר בטובה, לא הבין שצריך להודות לו וחשב שכך צריך להיות. פעם
אמר לו המלך סע לעיר פלונית ושב שם כמה ימים במלון פלוני. הבן שאל את אביו ומה
אעשה שם, אמר לו המלך אז תדע כמה עולה יום אחד של אכילה ושתיה ולינה, ותדע
להוקיר ולהעריך את מה שאתה יושב על שולחני זמן רב כזה.
והנה בני ישראל היו סמוכים על שולחן גבוה במדבר ארבעים שנה באכילה ושתיה
הלבשה והנעלה, וכמו שנאמר 'לא חסרת דבר'. ולא הכירו טובה בעד זה, ומזמן לזמן
היו מתאוננים ומדברים לשה"ר על המן.

ועתה שהתקרבו בפעם הראשונה לגוי שלא הורשו ללחום בו, אמר להם הקב"ה לישראל

שיקנו אוכל ומים בכסף ויראו כמה עולה להם יום אחד,

ומזה יבינו כמה עולה להחזיק שישים ריבוא במשך ארבעים שנה. וכך ידעו להוקיר ולהעריך ולהודות לקב"ה על ברכת ה' עמם במדבר.
ולפי"ז א"ש היטב שאף שהיה להם מן ובאר ולא היו צריכים לקנות אוכל ומים, מ"מ
אמר להם ה' לקנות כדי שיכירו טובה על כל החסד שעשה ועושה עמם.

ביאור הנצי"ב

ואת הארץ הזאת ירשנו וכו' ועריו נתתי לראובני ולגדי ויתר הגלעד וכל הבשן
ממלכת עוג נתתי לחצי שבט המנשה כל חבל ארגוב וכו' יאיר בן מנשה לקח את כל

חבל ארגוב וכו' ולמכיר נתתי את הגלעד, ולראובני ולגדי נתתי מן הגלעד ועד נחל
ארנון וכו' [ג יב-טז]
בהעמק דבר תמה על סדר הפסוקים שהתחיל בנחלת הראובני והגדי והפסיק והאריך
אח"כ בנחלת מנשה ושוב חזר ואמר את נחלת ראובן וגד. עוד שואל הנצי"ב שהמתבונן
יראה שמנשה קיבלו יחסית הרבה יותר מראובן וגד ביחס לגדלם, וצ"ב מדוע.
ומבאר הנצי"ב שרק בני ראובן וגד ביקשו מעצמם ממשה רבינו לקבל נחלתם מעבר
הירדן וכמו שנאמר [במדבר לא א-ג] ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד וכו'
ויבואו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה וכו' ולעבדך מקנה. אבל בני מנשה לא הוזכרו,
שלא ביקשו מעצמם לגור בעבר הירדן, אלא משה רבינו הוא שביקש מהם לבא לגור
שם

מנשה לא ביקש מעצמו נחלה בעבר הירדן

וכ"כ גם בחזקוני [במדבר לב לג] שמנשה לא ביקש מעצמו לקבל נחלה בעבר הירדן.
והוסיף בשם המדרש שהטעם שנגזר ששבט מנשה יתחלקו חצי בארץ ישראל וחצי
בעבר הירדן, מידה כנגד מידה משום שמנשה גרם לשבטים שיקרעו בגדיהם במעשה
הגביע, שבטו נקרע לשנים. [ובמעם לועז הוסיף שהחלוקה מי יקבל בארץ ישראל ומי
בעבר הירדן היה ע"פ הדיבור].
וביאר הנצי"ב הטעם שמשה רבינו ביקש ממנשה לבא לגור בעבר הירדן שהואיל והיה
חסר שם בכח התורה, וכדאיתא באבות דרבי נתן 'בראשונה היו אומרים דגן ביהודה
ותבן בגליל ומוץ בעבר הירדן', כלומר שבעבר הירדן לעומת ארץ ישראל היה נחשב
כ'מוץ', והכוונה על כח התורה, וכדאיתא במדרש רבה פרשת תולדות 'ורוב דגן זה
תלמוד'. [ועיי"ש לעיל פסוק יב]. ולכן ביקש משה רבינו מחצי שבט המנשה שהיו בעלי
תורה לבא לגור שם, כדי שישפיעו על כל סביבותיהם לטובה.
והוסיף הנצי"ב שכן משמע גם בירושלמי בביכורים [פ"א ה"ח] ריה"ג אומר אין מביאין
ביכורים מעבר הירדן משום דכתיב 'ארץ זבת חלב ודבש' ולא עבר הירדן, 'אשר נתת לי'
ולא שנטלתי לי מעצמי, ואמר רבי אבין חצי שבט המנשה איכא בינייהו שלא נטלו
מעצמם. פירוש שלא נטלו כי אם ע"י בקשת משה.
ולכן סידר הפרשה כך שהתחיל לחלוק את עבר הירדן לבני גד ובני ראובן,

אמנם כיון שרצה שבני מנשה גם יבואו, לכן בתחילה הרבה לתת נחלה לבני חצי שבט המנשה כדי לשכנעם שיבואו לגור שם, ורק מה שנשאר חילק לבני ראובן וגד. וסיפר להם זאת כדי
שידעו כמה השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה. ומזה ילמדו לדורות להשתדל לגור רק
במקום תורה כי בזה תלוי חיי ישראל. וכמו שאמרו אפי אתה נותן לי כל כסף וזהב איני
דר אלא במקום תורה.
ומסיים הנצי"ב‚’שאפילו לעניין קבורה אמרו חז"ל שטוב להקבר במקום תורה כמו
במעלת הנקבר בארץ ישראל.

שבת שלום ומבורך