פרשת שבוע לשולחן שבת פרשת פנחס

פרשת פנחס

ויהי אחרי המגפה, ויאמר ה' אל משה ואל אלעזר… שאו את ראש כל עדת בני ישראל… בני יששכר
למשפחתם תולע משפחת התולעי, לפוה משפחת הפוני, לישוב משפחת הישובי (פנחס כו כג), איזה מן
שם זה 'תולעת', מה הביא את יששכר לקרוא לבנו תולעת.
רבי מאיר דייק בשמא (יומא פג ב), נתן טעם לשם (מהרש"א), גם האור החיים דייק בשמא, וכפי שכתב וז"ל:
הנה משמעות תולע יגיד שני פרטים, א. ישים עצמו כעדין וכו',

ב. שיתעסק בפיו כתולע זה שכחה בפיה
וכו', ושני דברים אלו כוללים כל ענפי הענווה, וכל ענפי הלימוד המנויים במ"ח המעלות הנזכרות (אוה"ח
פנחס כו כג). גם זה לא כל כך מובן, אם כוונת יששכר לקרוא לבנו על שם הענווה,

יותר מוצלח היה לקרוא
לו ענוה, או משהוא שדומה לענווה, מאשר לקרוא לבנו תולע על שם התולעת.

מעלת הענווה

על מעלת הענווה, ועל היותה תנאי לתורה, אמרו חז"ל אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים
עצמו כמי שאינו (סוטה כא ב), עוד אמרו חז"ל כל המבקש ללמוד תורה צריך שיהיה נמוך מכל הבריות
(אותיות דר"ע ב), הנפש החיים מאריך להסביר שכל מוסרי התורה,

משה יהושע זקנים נביאים ואנשי כנסת
הגדולה היו ענוים, ומשום כך זכו לקבל תורה ולמוסרה, ללמוד תורה וללמדה (רו"ח אבות א).
ועל זה אמרו בגמרא, משמת רבי יוסי בן אלעזר בטלו אשכולות איש שהכל בו (סוטה מט א), וכוונתם על
דרך שדרשו ושדיך לאשכולות (שה"ש ז), מה אשכול כל הגדול מחברו נמוך מחברו,

כך תלמידי חכמים כל
הגדול מחברו נמוך מחברו (ויק"ר לו ב), כי ע"י הענווה זוכה האדם בכל (רו"ח אבות א).
ומשה רבנו שהיה אדון הנביאים ואב החכמה, כל מה שזכה הוא עבור ענוותו, ואילו היה עכשיו אדם
ענו כמשה היה ודאי זוכה לתורה בשלמות, וכמאמרם למה נמשלה דברי תורה למים וכו',

מה מים
מניחין מקום גבוה והולכים למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה עליו
(תענית ז א) , נראה מתוך כך שענווה הוא תנאי לתורה, מדוע זה כך.

להעמיד עצמו לקבל תורה

בגמרא, מאי דכתיב וממדבר מתנה וממתנה נחליאל (במדבר כ יח), א"ל אם אדם משים עצמו כמדבר
זה שהכל דשין בו תורה ניתנת לו במתנה,

וכיון שניתנת לו במתנה נחלו אל וכו' (ערובין נד א), עוד בגמרא,
אמר רבי יוחנן בתחילה היה משה למד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה, שנאמר ויתן אל משה
ככלותו לדבר אתו (נדרים לח א).
למה צריך שהתורה תינתן במתנה, למה משה רבנו היה זקוק שהתורה תינתן לו במתנה,

למה לא די
שאדם ילמד תורה וידע מה שלומד, למה הוא צריך לקבל את התורה במתנה.

נראה מוכח שאי אפשר
להגיע לתורה לבד, כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה (משלי ב ו), התורה היא ממנו יתברך,

וכדי לזכות
לתורה צריך 'לקבל', האדם צריך להעמיד עצמו 'כמקבל תורה', להיות 'מוכשר' לקבל תורה, זו הסיבה
שע"י ענוה זוכים לתורה, כי הכלי קיבול הגדול ביותר לקבל תורה היא ענוה,

משום שעל ידי ענוה אדם
מבטל את עצמו, ועל ידי שאדם מבטל עצמו לתורה הוא זוכה לתורה.

גבורותיו של דוד המלך

בגמרא, אלה שמות הגיבורים אשר לדוד יושב בשבת תחכמוני (ש"ב כג ח), מאי קאמר, אמר רבי אבהו
הכי קאמר ואלה שמות גבורותיו של דוד, יושב בשבת, בשעה שהיה יושב בישיבה לא היה יושב על
גבי כרים וכסתות אלא על גבי קרקע וכו', אמר רב אמר לו הקב"ה לדוד הואיל והשפלת את עצמך תהא
כמוני, שאני גוזר גזרה ואתה מבטלה. ראש השלישים, תהא ראש לשלושת אבות.

הוא עדינו העצני,
כשהיה דוד) יושב ועוסק בתורה, היה מעדן עצמו 'כתולעת', ובשעה שהיה יוצא למלחמה, היה מקשה
עצמו כעץ על שמונה מאות חלל בפעם אחת וכו' (מו"ק טז ב).
מבואר בגמרא שדוד המלך השפיל עצמו, וכשעסק בתורה היה מעדן עצמו 'כתולעת',

ופרש"י כופף
עצמו ידיו ורגליו ביחד ויושב לארץ (רש"י מו"ק טז ב), מה העניין לחבר ידים ורגלים יחד. יתכן לומר שזה
צורה של עובר, וזה מלמד שהאופן והצורה ללמוד תורה הוא להיות כעובר במעי אמו.

כשם שעובר
במעי אמו מחובר בחבל הטבור לאמו, ויונק ממנה את כל חיותו. כך הלומד תורה צריך להיות מחובר
בחבל הטבור לתורה, ולינוק מן התורה את כל חיותו.

שכרך כאגן הסהר

בפסיקתא, צדיקים שבישראל כל מה שמתגדלין, ענוה מתוספת להם, אברהם אמר ואנכי עפר ואפר
(בראשית יח כז), משה אמר ונחנו מה (שמות טז ז), דוד אמר (תהלים כב ז) ואנכי 'תולעת ולא איש'

(פסיקתא זוטרתא
שמות ה ב), חז"ל מונים את מידת הענווה לה זכו אברהם משה ודוד, ויחד עם זה הם מציינים שלא ראי זה
כראי זה, לא ראי ענוה שזכה אברהם לענווה שזכו משה ודוד, ולא ראי ענוה שזכה משה לענווה שזכו
אברהם ודוד, ולא ראי ענוה שזכה דוד לענווה שזכו אברהם ומשה, כל אחד מהם זכה לענווה המיוחדת
למעלת נפשו.
מה היא מעלת הענווה שזכה לה דוד. נראה דאיתא בחז"ל, ואנכי 'תולעת' ולא איש (תהלים כב ז), מה
תולעת זו אינה מכה את הארזים אלא בפה, והיא רכה ומכה את הקשה, כך ישראל אין להם אלא פיהם
ותפילתם וכו' (שוח"ט תהלים כב), מה זה קשור לענווה.
ענו הוא מי שתופס שאין לו מעצמו כלום, כך מי שלומד תורה צריך לתפוס שאין לו מעצמו כלום,
ואין לו אלא רק מה שמקבל, כי ה' 'יתן חכמה' מפיו דעת ותבונה (משלי ב ו).

משום כך כשהיה דוד עוסק
בתורה היה 'מעדן עצמו כתולעת', ופרש"י כופף עצמו ידיו ורגליו יחד, כעובר היונק את כל חיותו
משרר אמו

זו כוונת הגמ' לאוקמיה גירסא סייעתא מן שמיא (מגילה ו ב), מצות תלמוד תורה היא 'בפה', כפי
שנאמר (דברים ו ז) ודברת בם (רמב"ם סה"מ מ"ע יא), 'כתולעת', מה תולעת אין כחה אלא 'בפה' כך ישראל אין
כחם אלא 'בפה' (שוח"ט תהלים כב), המבוקש הוא הלימוד 'בפה', כתולעת, אך הלאוקמיה הוא סייעתא
מן שמיא, ממדבר מתנה.

הכח שבפה

אל תראי 'תולעת' יעקב (ישעיה מא יד), לפי שהם חלשים בגלות כתולעת, ובמדרש ילמדנו למה
נמשלו ישראל לתולעת, לומר לך, מה תולעת זו אינה מכה ארזים אלא בפה, והיא רכה ומכה את
הקשה, כך ישראל כל כחם בתפילה (רלב"ג, שם).
מה המיוחד 'בתולעת', והרי כמה וכמה בעלי חיים יש שכחם בפה.
נראה שאכן ישנם כמה וכמה בעלי חיים נושכים וטורפים שכחם בפה, אך המיוחד 'בתולעת'
שהיא רכה, וחוץ מהפה אין לה כח כלל!
העובדה שכלל ישראל נמשלו לתולעת, אל תראי 'תולעת יעקב', ודוד המלך כשהיה לומד תורה
היה 'מעדן עצמו כתולעת', באה ללמד, שכך צריך להיות המהלך של כל בן תורה,

ושל כל הבא
ללמוד תורה, שיהיה לימודו באופן שכל כוחות החיים יהיו מנותבים אך ורק לתורה, עד שחוץ מהכח
'בפה' לגרוס ולשנות בתורה, לא יהיה לו כח כלל!

מטרת האדם בחייו

בעקידה כתב על עניין המן, שזה מופת על שכל מזונותיו של אדם קצובים לו 'לכדי חייו', וכשיצא
האדם מן העולם המרבה בנכסים לא העדיף, כי לא במותו יקח הכל, והממעיט בנכסים לא החסיר,
כי ה' נותן לכל בשר די מחסורו. ומטעם זה נעשה נס במן במדידה שמצאו כולם בשוה, והנותר ליום
המחרת ירום 'תולעים', כי זה מורה שכל מה שהאדם רוצה להותיר ליום המחרת, הוא דבר כלה
ובלה וסופו לרימה 'ותולעה' וכו'. ועל כן לא ניתנה התורה כי אם לאוכלי המן,

כי זה הדרך אשר
דורכים בו כל העוסקים בתורת ה' 'המואסים המותרות' אשר סופם 'לרימה' (הו"ד בכלי יקר שמות טז יח).
למה מה שנותר מן המן העלה 'תולעים', די היה במה שהבאיש הנותר. 'התולעת', אמרנו אין כחה
אלא בפה, וחוץ מהפה, חוץ ממה שהיא צריכה אין לה כח כלל, אין אצל התולעת מותר, יש לה אך
כדי צרכה. לפיכך מי שמותיר מן המן ומבקש יותר מכדי צרכו,

באה 'התולעת' ומכלה את מה שנותר
יותר מכפי הצורך.
ומשום כך 'לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן', לאות ומופת לכל העוסקים בתורת ה', לבל ישימו
פניהם להתעדן ממותרות העולם הזה, כי סוף דבר תבוא 'התולעת' שאין לה אלא כדי צרכה, והיא
מופקעת מן המותר, ותכלה את המותר.

שאיפה להיות כאברהם אבינו

אמר רבי חלבו אמר רב הונא כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם (שקבע מקום לתפילתו, רש"י)
בעזרו, וכשמת אומרים לו אי ענו אי חסיד, מתלמידיו של אברהם אבינו וכו' (ברכות ו ב).
תפילה כל ענינה ענוה, משום שבתפילה אדם מעמיד את עצמו כחסר, כמי שכל מלוי צרכיו
תלויה בו יתברך, ואם בנוסף אדם קובע מקום לתפילתו, כאברהם שקבע מקום לתפילתו, הענוה
המתעוררת בעקבות התפילה נקבעת בנפשו. וכשמסתלק אומרים לו –
אי עניו אי חסיד, מתלמידיו של אברהם אבינו.

שבת שלום ומבורך