פרשת ראה
ושמחתם בכל משלח ידכם ואכלתם שם לפני ה' אלוקיכם ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ו
בתיכם אשר ברכך ה' אלוקיך [יב ז]
בפשטות כוונת הכתוב שכשאדם עולה לרגל ישמח במעשה ידיו ופרנסתו.
והקשה במעם לועז וכי ראוי לשמוח ביום טוב על עסקיו שעושה בכל ימות השנה, והרי החגים נתנו
לשמחת המצוות ולא לשמחה גשמית.
שחייב אדם להיות מרוצה ממעשי ידיו
ובספר אזנים לתורה ביאר ביאור נפלא, שהנה אדם היושב בביתו בדרך כלל שמח ומרוצה ממעשה ידיו,
אמנם כשעולה לרגל ופוגש הרבה אנשים ורואה חלק מחבריו שהתעשרו,
חושב הוא שאם יחליף את אומנותו אז יתעשר כמותם. נמצא שיתכן שהעליה
לרגל תגרום לאדם להיות עצוב ולא מרוצה ממעשה ידיו.
לפיכך הזהירה התורה 'ושמחתם בכל משלח ידכם' אל תקנאו במלאכות של אחרים, כי לא עניות מן אומנות
ולא עשירות מן האומנות, אלא הכל בא בהשגחה פרטית מאת ה', ולא את משלח ידך עליך להחליף
אלא צריך אתה להתפלל למי שהעושר שלו.
בש"ך על התורה ביאר כוונת הפסוק שאף שעלית לרגל ועזבת את עסקך בביתך,
תשמח בלא דאגה כלל כאילו אתה נמצא שם.
אשר ברכך ה' אלוקיך
אמנם במעם לועז הביא בשם ספר כלי חמדה שכוונת הפסוק לא על שמחת הנכסים
הגשמיים שאסף לביתו במשך כל ימות השנה, אלא עיקר שמחתו צריך להיות על שזיכהו
הקב"ה ונתן לו יכולת לשלוח לעניים די מחסורם לצורך יו"ט.
וכוונת הכתוב 'ושמחתם בכל משלח ידכם' הוא שתשמחו במה ששלחתם לעניים לצורך יו"ט,
וזהו שהמשיך לומר 'אשר ברכך ה' אלוקיך', כי לא משלך אתה נותן, שאתה ושלך שלו.
וכעי"ז ביאר האברבנאל שכיון שישראל עושים נדבות גדולות בתבואות שלהם
ונותנים תרומות ומעשרות ובכורות הצאן והבקר וראשית הגז וכו',
הזהיר הכתוב שכשביאו כל זה למקדש ויתנו אותם שם לכהנים וללויים,
אל ירע בעינכם על הוצאותיכם ונדבותיכם, אלא תתנו את כל משלח ידכם בשמחה,
כמו שנאמר 'ושמחתם בכל משלח ידכם',
שתתן את הכל בשמחה.
