פרשת שבוע לשולחן שבת פרשת שופטים

פרשת שופטים

וכתב לו את משנה התורה הזאת

והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר וכו'

והייתה עמו וקרא בו כל ימי חייו וכו' [יז, יז-יח]

וברש"י פירש את משנה התורה, [שכתב לו] שתי ספרי תורות, אחת שהיא מונחת בבית גנזיו ואחת שנכנסת ויוצאת עמו, עכ"ל. וכן מבואר בגמ' בסנהדרין [כא:] שהיה כותב ב' ספרים אחת שיוצאת ונכנסת עמו תמיד, יוצא למלחמה מוציאה עמו, נכנס עמו יושב בדין היא עמו, מסב היא כנגדו וכו'. ומבואר שם שחוץ מהזמן שהיה נכנס לבית המרחץ או לבית הכיסא הייתה הס"ת עמו, עיי"ש.

ובפשטות הכוונה לס"ת שלם. וכדאיתא בפירוש המשנה לרמב"ם [שם] 'וכותב לו שני ס"ת שלמים'.

אמנם בדעת זקנים מבעלי התוס' כאן יש חידוש גדול שכתב: 'ושמעתי כי אותו ס"ת התלוי בזרועו לא היה כתוב בו כי אם עשרת הדברות, ולפי שיש מן 'אנכי ה' אלוקיך' עד 'לרעך' תרי"ג אותיות כנגד תרי"ג מצוות קרוי ס"ת, עכ"ל.

ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה

וזה יהיה משפט הכוהנים מאת העם מאת זובחי הזבח וכו' ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה. [יח ג]

וצריך להבין מדוע דווקא איברים אלו ניתנו לכוהנים. וברש"י מביא מדברי הגמ' בחולין[דף קלד:]

שבזכות פנחס זכו הכוהנים לקבל זרוע לחיים וקיבה. דורשי חמורות היו אומרים, הזרוע כנגד 'ויקח רומח בידו' ולחיים כנגד תפילה, וכן הוא אומר 'ויעמוד פנחס ויפלל', קיבה כמשמעה וכן הוא אומר 'ואת האישה אל קבתה'. ע"כ

ובמהרש"א בחידושי אגדות הוסיף לבאר ע"פ דברי התוס' [שם] שכתבו בשם רב סעדיה גאון שזכו כמין המעשה וכו'. והיינו שהיה זה מידה כנגד מידה כעין המעשה שעשה פנחס הזרוע כנגד היד וכו'. ולפי"ז מובן מדוע מכל הכ"ד מתנות כהונה רק לגבי זרוע לחיים וקיבה נאמר בלשון 'משפט' [דברים יג ג] 'וזה יהיה משפט הכוהנים מאת העם וכו'. כלומר שאלו המתנות נתנו להם במשפט ובדין, כפי המעשה שעשה פנחס אביהם [ואינם דומים לשאר המתנות כגון מעשר ראשון].  

ועיין באבן עזרא שכתב 'ודרך דרש [הטעם שניתנו לכוהנים זרוע לחיים וקיבה] כי הכהן הוא שוחט השלמים, [ולכן מקבל את] הזרוע שכר זרועו בשחיטה, והלחיים שכר הברכה, והקיבה שכר הבדיקה, עכ"ל.

ובכלי יקר כתב מדוע מקבלים הכוהנים דווקא את האברים האלו. 'וטעם הזרוע לחיים וקיבה קרוב לשמוע, שהזרוע שכר נשיאת כפיו, והלחיים שכר ברכת כוהנים בפה, והקיבה כי בזכותו ישלח ה' את הברכה שאוכל קמעא ומתברך במעיו, עכ"ל. 

פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו

ודיברו השוטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה

ואיש אחר יחנכנו. ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו וכו' פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו.

ומי האיש אשר ארס אשה וכו' ואיש אחר יקחנה. [כ ה-ז]

רש"י מסביר שיחזור לביתו ולא ילחם משום שדבר זה של עגמת נפש הוא, עכ"ל.

והיינו שלא יוכל להתרכז בתכסיסי המלחמה כמו שצריך, שדברים אלו יסיחו את דעתו.

ובספר אזנים לתורה [להגר"ז סורוצקין זצ"ל] כתב: בא וראה כמה

ירדה תורה לסוף דעתו של האדם שלמרות שנמצא במלחמה והוא מסוכן למות בכל רגע,

מה שמטריד אותו זה לא רק מה שהוא בסכנת מיתה, אלא שאיש אחר יחנוך את הבית שעמל על בנייתו,

או יחלל את הכרם שנטע או שאיש אחר ייקח את אשתו.

ולכאורה מה הערך לעגמת נפש שאיש אחר ייקח את ביתו או כרמו מול העגמות נפש שאולי הוא ימות במלחמה.

אלא שזהו טבעו של האדם שהקנאה שיש לו שאת מה שהוא עמל וקנה ייקח אדם אחר גורמת לו

שאינו מסוגל להילחם כמו שצריך יותר מעצם הפחד שימות. וזהו שנאמר 'קשה כשאול קנאה'.

האיש הירא ורך הלבב

ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב אל ביתו וכו' [כ ח]

וברש"י מביא את המחלוקת במשנה בסוטה [מד.] דעת רבי יוסי הגלילי שהירא ורך הלבב

היינו שירא מעבירות שבידו, ולפיכך תלתה לו התורה את כל אלו [שיחזרו גם בגלל בית כרם ואשה] שיחזור בגללן.

כלומר שהתורה לא רצתה שיתביישו בעלי העבירה לכן אמרה שיחזרו גם אלו, שהראהו חוזר אומר שמא בנה בית

או נטע כרם או ארס אישה, עכ"ד.

ובאור החיים הק' ביאר מדוע נקרא השב מחמת העוונות שבידו 'איש הירא ורך הלבב',

משום שכל מי שיש עבירות בידו ליבו חרד וירא מעצמו שנאמר 'פחדו בציון חטאים',

ואפילו אינו יודע שחטא הפחד הנכנס בלבבו מהמלחמה יודיעו שיש עבירות בידו.

והטעם כי הנכנס למלחמה צריך לעשות לו נס

להינצל מחרב האויב וכל שבידו בחינת הרע אינו ראוי לנס ומזלו יפחד כדאיתא במגילה ג.

שאף שאינהו לא חזו מזליהו חזי, עכ"ל.

ובשפתי חכמים ביאר שרש"י למד שרבי יוסי הגלילי סובר שאין מיתה בלא חטא,

ולכן אם אין לו עבירות מה לו לירא מהמיתה,

וא"כ קשה מדוע גזרה התורה לחזור על בית כרם ואשה, והרי אין בהם חטא,

אלא שבאמת אין בידם עבירות והטעם שחוזרים

רק כדי לכסות על החוזרים מפני העבירות שבידם שלא יתביישו.

ורואים מכאן עד כמה הקפידה התורה שלא לבייש אדם מישראל ואפילו חוטא.

ועיין ברמב"ן שהביא מהירושלמי שכולם צריכים להביא עדים לדבריהם

שאכן בנה בית ולא חנכו או נטע כרם ולא חיללו ומי שטוען שארס אישה צריך להביא עדים על כך.

וכן לרבי יוסי צריך להביא ראיה על העבירה שבידו.

שלולי כן היו מרבית העם היו חוזרים בטענת שקר.

שינה הכתוב שלא תהיה בושה לבעלי עבירה

וק"ק אם מביאים עדים ע"כ ודאי היו יודעים כל אחד מהי סיבת חזרתו, ואכתי איכא בושה לבעלי העבירה.

וצ"ל לפי"ד שאף שהשוטרים או הבי"ד היו בוודאי יודעים מה סיבת

החזרה שכן הוצרך להביא עדים על כך, מ"מ כלל העם שהיו רואים שאינו נלחם לא היו יודעים הטעם, ובכך יש לו כיסוי שלא יתבייש.   

אמנם צריך לבאר לרבי יוסי הגלילי את לשון הכתוב לגבי החוזרים מחמת בית כרם או אישה 'פן ימות במלחמה',

שמשמע שיש בהם חשש מיתה באמת, ולא שחוזר רק משום שלא יתביישו בעלי עבירה, וצ"ב.

והנה ביונתן בן עוזיאל כאן מבואר שאף השבים משום בית כרם ואשה,

טעם החזרה הוא מפני העוון שבידם, שביאר 'מי שבנה בית ולא חנכו' פירוש שלא קבע בו מזוזה,

וישוב לביתו שמא יגרום לו חטא זה שימות במלחמה,

וכן 'מי שנטע כרם ולא חללו' שמא יגרום החטא שלא פדאו, וכן 'המארס אישה ולא לקחה'

שמא יגרום החטא שלא שמח עם אשתו וימות בקרב.

ואף שאמר רבי יוסי הגלילי שאלו רק משום כיסוי שלא יתבייש החוטא,

ומשמע שאין בהם חטא כלל.

צ"ל שבהם עדיין אינו נחשב ל'בעל עבירה', אלא שאם ילך למלחמה

ולא יקבע בבית מזוזה או יפדה את הכרם וכן אם לא ישמח באשתו,

עוון זה יכול לגרום שימות, ומשא"כ מי שירא מהעבירות שיש בידו כבר הוא עלול להתבייש

על מעשיו הרעים, וכדי שלא יתבייש גם אלו חוזרים.     

ולפי"ד הר' יונתן בן עוזיאל א"ש לשון הפסוק, שגם בחוזר מחמת בית כרם

ואשה נאמר 'פן ימות במלחמה' ומשמע שיש לו חשש מיתה מחמת

העוון שבידו ולא שחוזר רק משום שלא יתביישו בעלי העבירה.