הלכה למעשה

נח לו לאדם שיפול לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. נאמר בפרשת וישב והיא שלחה אל חמיה וכו' וברש"י לא רצתה להלבין פניו וכו' אם יודה מעצמו יודה ואם לאו ישרפוני ואלל אלבין פניו. מכאן אמרו נח לו לאדם

מתי מותר לאדם לשנות בדיבורו נאמר בתורה ויצוו אל יוסף לאמר אביך ציוה לפני מותו [בראשית נ טז] וברש"י שינו מפני השלום, ומקורו בגמ' יבמות ס"ה. הנה יש בתורה שני פסוקים א. 'ולא תשקרו איש בעמיתו' [ויקרא יט יא] ב.

איסור למנות את ישראל כתוב בפרשת ויגש 'ואלה בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו וכו' כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יוצאי ירכו מלבד נשי בני יעקב כל נפש שישים ושש' [מו ח-כו] וקשה איך מנו את ישראל והרי יש איסור למנותם.

בדין מרים יד על חברו נקרא רשע נאמר בפרשת שמות 'ויאמר לרשע למה תכה רעך' וברש"י אע"פ שלא הכהו נקרא רשע בהרמת יד. והמקור בגמ' סנהדרין [נח:] אמר ר"ל המגביה ידו על חבירו אע"