פרשת שבוע לשולחן שבת פרשת בלק

פרשת – בלק

וישב ישראל בשטים, ויחל העם לזנות אל בנות מואב

(על פי 'עצת בלעם', רש"י)… ויחר אף ה' בישראל (שלח בהם מגפה, רש"י),

ויאמר ה' אל משה קח את ראשי העם והוקע אותם לה' (תלה אותם, סנהדרין לד ב)…

וישוב חרון אף ה' מישראל, ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש את אנשיו…

ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף (בלק כה א), טעון ביאור,

בלעם מנסה פעם אחר פעם לקלל את ישראל כדי לכלותם, ואינו מצליח,

מה יש בשטים שדווקא שם עצת בלעם מצליחה,

ועל ידו מתו מלבד הנתלים והנהרגים ארבעה ועשרים אלף .

ויחבש את אתונו

ויקם בלעם בבוקר ויחבש את אתונו וילך עם שרי מואב (בלק כב כא),

מכאן 'שהשנאה מקלקלת את השורה', שחבש הוא
בעצמו (רש"י), ובחז"ל, אמר רבי שמעון בר יוחאי, ויחבש את אתונו,

ולא היו לו כמה עבדים, אלא שנאה מקלקלת את השורה
(ב"ר נה ג), על מה ההזדעקות, ומה בכך שחבש את חמורו לבדו,

ולא ביקש מעבדיו לעשות זאת עבורו.

ויעמוד מלאך ה'

ויחר אף אלוקים כי הולך הוא, ויתייצב מלאך ה' בדרך לשטן לו…

ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה…
ויוסף מלאך ה' עבור, ויעמוד במקום צר,

אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל (בלק כב כב-כז), ובחז"ל מה ראה להקדימו שלש
פעמים עד שלא נראה לו, סמנים של אבות הראה לו (תנחומא בלק ח -וברש"י כב כו),

חז"ל מתקשים מדוע מלאך ה' עמד בדרך כנגד בלעם שלוש פעמים,

והם משיבים סמני אבות הראה לו. מה הכוונה, מה מראים סימנים אלו.

במשעול הכרמים

ובגר"א, ותרא האתון את מלאך ה' 'נצב בדרך',

ואח"כ, ויעמוד 'במשעול הכרמים' 'גדר מזה וגדר מזה', ואח"כ, ויעמוד 'במקום
צר' אשר 'אין דרך לנטות ימין ושמאל'. העניין הוא, כי הראה לו ג' דברים שהם מגינים על ישראל,

ולכך לא יוכל לעשות להם
מאומה, וכמו שאמר כי נר מצוה ותורה אור, ודרך חיים תוכחת מוסר, והם שלשה,

מצוה ותורה ויראה וכו'. בתחילה 'נצב בדרך'
הוא 'דרך חיים' דכתיב ביה 'דרך', ואח"כ 'במשעול הכרמים' הוא 'התורה' 'גדר מזה וגדר מזה',

דבתורה כתיב מזה ומזה הם
כתובים וכו', ואח"כ ויעמוד 'במקום צר' אשר 'אין דרך לנטות ימין ושמאל',

הן 'המצוות' שאין דרך לנטות מהם ימין ושמאל,
וכמו שאמר לא תוסיף ולא תגרע וכו' (אד"א בלק כב כג מהדורה תליתאה).
למדנו מדברי הגר"א שיסוד הכל הוא 'הדרך', אדם לא עושה בעולם כראות עיניו,

גם קיום תורה ומצוות אינם נעשות כחפץ
האדם, תכלית האדם הוא שיהיה אצלו יראת ה' לימוד התורה וקיום המצות

'דרך ואורח חיים', בדרכם ילך ובשביליהם יצעד.
ולא בדרך פרוצה ילך, אלא 'בדרך גדורה' אשר אין לנטות ממנה ימין ושמאל.
ראשון לכל הוא 'היראה', מה ה' אלוקיך שואל מעמך,

כי אם ליראה את ה' אלוקיך 'ללכת בכל דרכיו' ולאהבה אותו, ולעבוד
את ה' אלוקיך, בכל לבבך ובכל נפשך (דברים י יב), 'היראה' היא 'דרך',

כפי שנאמר ודרך חיים תוכחת מוסר (משלי ו כג), אחריה,
היא 'התורה' שהיא 'דרך גדורה', גדר מזה וגדר מזה, כפי שנאמר מזה ומזה הם כתובים (שמות לב טו),

אחריה, הם 'המצוות' שהם 'דרך סלולה' וברורה 'שאין לנטות ממנה ימין ושמאל',

וזאת משום שהמצות צריכות להעשות 'כהלכתן', בדקדוק הדין ובדקדוק ההלכה.

משה קיבל תורה מסיני

במשנה, משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים,

וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, הם
אמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה (אבות א א).
'משה קיבל תורה מסיני' זו משנה ראשונה, 'שלשה דברים שאמרו' הם התחלת תורה שבעל פה.

שכן משה קיבל תורה
מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים זה התורה שבכתב.

זקנים לנביאים זה עדין חלק הנביאים וכתובים ששייכים לתורה
שבכתב. ומן 'הם אמרו' של אנשי כנסת הגדולה ואילך, מתחילה תורה שבעל פה.
מדוע תורה שבעל פה מתחילה באמירה 'עשו סייג לתורה',

מה זה כל כך דחוף לקבוע כבר בהתחלה סייג לתורה. לפי מה
שהתבאר עד עתה נראה, סייג לתורה אינו דבר הנוסף על התורה,

סייג לתורה זהו עצם החפצא של תורה, 'גדר מזה וגדר מזה',
מזה ומזה הם כתובים , ההיגד הראשון של תורה שבעל פה הוא אפוא,

שהמהות של תורה זה 'סייג וגדר', והמהות של מי שלומד תורה הוא 'אדם גדור',

אדם 'שהולך בדרך', 'ואינו נוטה ימין ושמאל'.

נפילתו של בלעם

ויקם בלעם בבוקר, ויחבוש את אתונו, וילך עם שרי מואב (בלק כב כא),

מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה (רש"י), תחילת
נפילתו של בלעם היתה 'ביציאתו מן השורה', בהליכה שלא בדרך,

כשאדם הולך בדרך, ובמיוחד אם הדרך גדורה מזה ומזה,
הוא שמור. הדרך עצמה שומרת עליו לבל יפול. אולם מי שיוצא מן השורה,

ונוטה מן הדרך, אחריתו מי ישורנו.
]תנא משום רבי שמעון בר יוחאי אהבה מבטלת שורה של גדולה,

מאברהם דכתיב וישכם אברהם בבוקר (סנהדרין קה ב), גם אברהם יצא מן השורה, אבל
כיון שהיה זה בשביל אהבת ה' חזר לשורה,

עד שמאברהם יצאה ההוראה, ושמרו 'דרך השם' לעשות צדקה ומשפט (בראשית יח יט).

אברהם עמוד המצוות

שלוש פעמים עומד המלאך לבלעם בדרך. ובחז"ל, מה ראה להקדימו שלש פעמים,

סימנים של אבות הראה לו וכו', אין
אתה יכול לשלוט בהם, שבידיהם שני לוחות אבנים,

שכתוב בהם 'מזה ומזה' הם כתובים (תנחומא אות ח).
בלעם יצא מן השורה, 'נטה מן הדרך', זה היה תחילת קלקולו, והוא הדרדר עד לשפיכות דמים,

עד לעשיית מעשים ופעולות לכלות עם שלם על ידי קללותיו.
ויתייצב מלאך ה' 'בדרך', מלאך ה' ביקש לומר לבלעם שמעלתם וחוזקם של ישראל

היא בכך שהם 'הולכים בדרך' 'ואינם
נוטים ימין ושמאל', הם הולכים 'בדרך גדורה' מזה ומזה, ומשום כך לא תוכל להם,

כי מי שהולך בדרך, ולא עוד אלא דרך
גדורה מזה ומזה, הוא גדור ושמור. סמנים של אבות הראהו, דרך שכבושה להם מאבותיהם.
'יראה תורה ומצות' הם 'דרך' וסימנים 'שהנחילו לנו האבות'. אברהם עמוד המצות,

כפי שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי (בראשית כו ה).

יצחק עמוד היראה כפי שנאמר לולי אלוקי אברהם ופחד יצחק (בראשית לא מב)

דדחיל ליה יצחק (אונקלוס) יראת יצחק הועילתני (אבע"ז).

ויעקב עמוד התורה איש תם יושב אהלים (עיין בראשית כה כז).

כי מלאכיו יצווה לך

ובחז"ל ויתייצב מלאך ה' 'בדרך' לשטן לו, מלאך של רחמים היה ונעשה לו לשטן (תנחומא בלק אות ח),

מה המשמעות
שהמלאך הוא מלאך של רחמים, ומה היה אם המלאך היה מלאך של דין.
בחז"ל, קרא אדם 'תורה נביאים וכתובים', מוסרין לו שני מלאכים לשמרו,

שנאמר (תהלים צא יא)כי מלאכיו יצוה לך לשמרך
בכל 'דרכך' (בא"ר יח), עשה אדם 'מצוה' אחת מוסרין לו מלאך אחד וכו',

שנאמר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכך
(תנחומא משפטים יט).
אמרנו מקודם, 'תורה' היא 'דרך', 'ומצוה' היא 'דרך'. כשאדם הולך כפי המבוקש 'בדרך', מוסרים לו מלאך לשומרו,

לבל
יסטה מן הדרך. המלאך שניצב לבלעם בדרך, אף הוא לא להקניט או להעניש בא, מלאך של רחמים היה,

תפקידו מחד
לשמור על ההולך בדרך, ומאידך לעמוד לשטן למי שנראה נוטה מן הדרך,

שני התפקידים הללו ממידת הרחמים הם, לשמרך
בכל דרכך.

לא לנטות מהדרך

סוף פרשת בלק, וישב ישראל בשטים, ויחל העם לזנות אל בנות מואב (על פי עצת בלעם, רש"י)… ויאמר ה' אל משה קח את
ראשי העם והוקע אותם לה' (תלה אותם, סנהדרין לד ב)… וישוב חרון אף ה' מישראל, ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש
את אנשיו… ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף (בלק כה א-יט),
מה שלא צלח בראשונה צלח באחרונה, חטא השיטים היה מעצת בלעם, ואף שבלעם לא הצליח בתחילה לקלל את ישראל
ועי"ז לכלותם, הצליח לבסוף ע"י חטא השטים שנהרגו בגלל זה עשרים וארבע אלף מישראל. מה המיוחד בעצה זו של בלעם
שעלתה בידו.
בגמרא, וישב ישראל בשיטים, רבי אליעזר אומר שטים שמה, רבי יהושע אומר שנתעסקו בדברי שטות (סנהדרין קו א),
מבואר בגמרא שהשם שטים שניתן למקום הוא על שם 'השטות' שהתעסקו במקום הזה. מה משמעות הדבר. בגמרא, ריש
לקיש אמר אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו 'רוח שטות', שנאמר איש איש כי תשטה אשתו, תשטה כתיב (סוטה ג
א), מבואר בגמרא שאשה סוטה היא אשה שקרה לה מקרה שטות, ומשום כך קראה התורה למעשיה 'תשטה', שהוא לשון
שטות.
מה היא אותה שטות שאליה כיון ריש לקיש, כתב השפתי חכמים יצר הרע שמסית לחטוא זהו השטות (שפ"ח במדבר ה אות
צ), משמע מדבריו שהפיתוי וההסתה לחטוא היא השטות. אולם ברש"י כתב פשוטו של מקרא 'תשטה' 'תט' מדרכי הצניעות,
ותחשד בעיניו, כמו שטה עליו ועבור (משלי ד טו), אל 'ישט' אל דרכיה לבך (רש"י במדבר ה יב). מבואר ברש"י 'שהנטיה' מן הדרך
היא השטות, וכלשון הכתוב אל 'ישט' (לשון 'שטות') אל דרכיה לבך (משלי ז כה), אל 'יטה' לבך אל דרך האשה הזרה הזאת,

המביאה להמשך אל התאוות, ואל תהיה 'טועה' בדרכיה (רלב"ג שם), נמצא מתוך כך אדם שכל חייו בדרך, וכל מעשיו הם
הליכה בדרך, אין בו רוח שטות. רוח שטות היא 'הנטיה' מן הדרך, והיא המביאה את האדם לידי עבירה.
בגמ' בטלה מביאה לידי שעמום (שיגעון, רש"י), ולידי זימה (כתובות נט ב), וכל כך למה, משום שהעסק במלאכה היא דרך חיים,
והיא דרכו של עולם, ולפיכך מי שהולך בטל הוא 'נוטה' מן הדרך, 'והנטיה' מן הדרך היא המביאה את האדם לידי זימה ולידי
עבירה.

ויקם בלעם בבוקר ויחבש את אתונו

ויקם בלעם בבוקר ויחבש את אתונו (בלק כב כא), מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה (רש"י), בלעם היה איש 'שיצא' מן
השורה 'ונטה' מן הדרך. והיא זו שהביאה אותו לקלקל את מעשיו, ולבקש לכלות אומה שלמה בפיו.
וכשזה לא צלח בידו, מצא דרך אחרת לכלות את ישראל, על ידי 'הטייתם' מן הדרך. וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות
את בנות מואב (בלק כב א), ופרש"י ע"י עצת בלעם (רש"י), אמר ריש לקיש אין אדם חוטא אלא א"כ נכנסה בו רוח 'שטות' (סוטה ג א), 'הנטיה' מן הדרך היא 'השטות', איש איש כי 'תשטה' אשתו, תשטה 'תט' מדרכי הצניעות (רש"י במדבר ה יב).
בגמרא, ועוד שאלתי מאי לשון שטים, וא"ל שנתעסקו בדברי שטות (בכורות ה ב), ובמדרש, למה נקרא שמה שטים, שכל
אותן ארבעים שנה שהיו במדבר לא סרחו בעבירה, עד שבאו לשטים, לפיכך כתוב וישב ישראל בשטים, שטים שעשו
'שטות', שנאמר נואף אשה חסר לב (תנחומא בלק טז).
מבואר בגמרא ובמדרש שהסיבה שנקרא המקום ההוא שטים הוא ע"ש השטות, שטות כבר אמרנו היא 'נטיה מן הדרך',
וההטיה מן הדרך היא שהביאה לקלקול, ולחטא שחטאו ישראל.

עצי שיטים עומדים

ברבנו בחיי בפרשת עשיית המשכן. ועשית את הקרשים למשכן 'עצי שטים עומדים' (שמות כו טו), כמה מיני ארזים הן,
ומכולם לא בחר הכתוב אלא בזה ששמו שטים, לפי שישראל חטאו בשטים לקו בשטים, שנאמר ויהיו המתים במגפה (במדבר
כה ט), לכך רצה הקב"ה שיתכפרו במשכן 'בעצי שיטים', ולכך ציוה להביא שטים, הלא הוא דאמר (ירמיה ל יז) כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאום ה' (רבנו בחיי שמות כו טו).
מבואר ברבינו בחיי, שבני ישראל חטאו בשטים, ולקו בשטים שמתו במגפה עשרים וארבע אלף. ומשום כך כשרצה הקב"ה
שיתכפרו במשכן, ציוה לעשות את המשכן בעצי שטים עומדים. לא מובן איך ע"י עצי השטים יתכפרו במשכן.
אמרנו מקודם, יראה תורה ומצות אינם דברים שנעשים באקראי, הם צריכות להיות דרך ואורח חיים,

ה'יראה' היא הדרך
חיים תוכחת מוסר. התורה היא הדרך הגדורה מזה ומזה הם כתובים. והמצוות הם הדרך שאין לנטות ממנה ימין ושמאל,
וצריך לעשותם כהלכה בדקדוק הדין ובדקדוק ההלכה.
עשיית המשכן היא המצוה של ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה ח), ועשו לשמי 'בית קדושה' (רש"י), היינו לבנות בית
לה' שתשרה בו שכינה. גם דבר זה צריך להיות דרך ואורח חיים, משום שהנפשות קרובות אל הטוב במקום ההוא (במשכן ובבית המקדש) יותר משאר מקומות, ואור פני מלך נוגה עליהם שם, ותתעלה נפשם מעלה מעלה (חינוך מצוה פח).
שיטה היא דרך (כפי שמצינו בפסחים יח א, ר"י 'בשיטת' ר"ע רבו אמרה), וכשאדם הולך בשיטה, בדרך, הוא שמור ומוגן, ואינו בא לכלל חטא ולכלל עבירה, לפיכך ציוה הקב"ה לעשות את המשכן 'עצי שיטים עומדים', וזאת כדי לצרף את מעשיהם של ישראל לשיטה ודרך. וכשיצטרפו מעשיהם לשיטה לא יבואו עוד לידי חטא. ותבוא השיטה ותכפר על מי שיצא מן השיטה.

למען אשר יצווה את בניו

בגמרא, משה כתב ספרו ופרשת בלעם (ב"ב יד ב), נבואתו ומשליו אע"פ שאינן צרכי משה ותורתו וסדר מעשיו (רש"י), אם
אינם צרכי משה תורתו וסדר מעשיו, מה טעם כתבו משה. משום שללמד בא. ולפי האמור לימוד גדול למדנו מפרשת בלעם:
'ההליכה בדרך' 'בלא נטות ימין ושמאל' הוא המבוקש! הלהיות 'גדור' גדר מזה וגדר מזה הוא כל האדם!
במשנה, כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו… עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה
ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע… (אבות ה יט), שלשה דברים מנו חכמים בין בלעם לאברהם. מתוך הדברים שאמרנו נראה שיותר מהנה יש בין בלעם לאברהם. בלעם יצא מן השורה 'ונטה' מן הדרך, ומשם בא כל קלקולו. אברהם אבינו מאידך 'סלל' את הדרך, וכל חייו היו על הדרך, ומשם באה הצלחתו.
ויאמר ה' אל אברהם 'לך לך'… אל הארץ אשר אראך… 'והיה ברכה' (בראשית יב ב), 'הברכות נתונות בידך' (רש"י), בלעם תחילת קלקולו 'נטיה' מן הדרך, סופו שנעשה 'מקלל'. אברהם מאידך תחילתו 'סלילת דרך',

סופו שנעשה 'מברך'. את הדרך שסלל
ציווה אברהם לזרעו, כפי שנאמר (בראשית יח יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' –
לעשות צדקה ומשפט.

שבת שלום ומבורך