מאמר החורבן לתשעה באב תשפ"ג

מאמר החורבן

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, בעבר הירדן… איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם (דברים א יב), באשל אברהם הביא שמנגנין הפסוק איכה אשא לבדי בניגון איכה דמגילה, ועי"ש שכתב שמשום כך צריך לקרות כמה פסוקים לפניה כדי שלא להתחיל בדבר רע (א"א בוט"ש קלח א), וטעון ביאור טעם הדבר.

איכה ישבה בדד

במדרש, רבי אבהו פתח והמה כאדם עברו ברית (הושע ו ז), זה אדם הראשון, אמר הקב"ה אדם הראשון הכנסתי אותו לגן עדן וצויתיו ועבר על צוויי ודנתי אותו בגירושין ובשילוחין וקוננתי עליו איכה, הכנסתי אותו לגן עדן, שנאמר ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן (בראשית ב טו), וצויתיו שנאמר ויצו ה' אלקים על האדם לאמר (בראשית ב טז), ועבר על צוויי שנאמר המן העץ אשר צויתיך (בראשית ג יא), ודנתי אותו בגירושין שנאמר ויגרש את האדם (בראשית ג כד), ודנתי אותו בשילוחין

שנאמר וישלחהו ה' מגן עדן (בראשית ג כג), וקוננתי עליו איכה, שנאמר (בראשית ג ט), אַ יֶּכָּ ה, איכה כתיב, אף בניו הכנסתי אותם לארץ ישראל שנאמר ואביא אתכם אל ארץ הכרמל (ירמיה ב ז), וצויתים שנאמר צו את בני ישראל (ויקרא כד ב), ועברו על צוויי שנאמר וכל ישראל עברו את תורתך (דניאל ט יא) ודנתי אותם בגירושין שנאמר מביתי אגרשם (הושע ט' טו), ודנתי אותם בשילוחין שנאמר שלח מעל פני ויצאו (ירמיה טו א), וקוננתי
עליהם, אֵ יכָ ה ישבה בדד (איכ"ר פתיחה ד).
לא מובן השייכות בין אַ יֶּכָּ ה שפירושו היכן אתה, לבין אֵ יכָ ה ישבה בדד העיר רבתי עם הייתה כאלמנה, שפירושו איך נפלת מגדולתך.

אַ יֶּכָּ ה

כשחטא אדם הראשון בחטא עץ הדעת נענש שנקנסה עליו מיתה, שנאמר ואל עפר תשוב (בראשית ג יט), ובנוסף גורש ונשתלח מגן עדן (בראשית ג כג), מיד אחר החטא ויקרא ה' אלוקים אל האדם ויאמר לו אַ יֶּכָּ ה (בראשית ג ט), מפרש הגר"א אַ יֶּכָּ ה, התבונן בעצמך, איך נפלת ממעלתך ?, איה מדרגתך (אד"א בראשית ג ט).
איך מבינים את זה אדם הראשון איבד את חייו בעקבות החטא, הקריאה הראשונה שהקב"ה קורא לאדם הראשון היתה צריכה להיות איכה היכן חייך, ולא איכה היכן מעלתך. נראה מתוך כך שאיבוד המעלה הוא איבוד החיים, והגירוש והשילוח מגן עדן שהוא אבדן המעלה היא גזירת מיתה. גם העונש הנוסף שנאמר לאדם ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה הוא איבוד מעלה, כפי שמבואר בגמרא אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שאמר הקב"ה לאדם וקוץ ודרדר תצמיח לך, זלגו עיניו דמעות, אמר לפניו רבונו של עולם, אני וחמורי נאכל באבוס אחד. כיון שאמר לו בזעת אפך תאכל לחם…

הכבוד והמעלה

ביאורם של דברים הוא, חיים משמעותם אפשרות לעלות ולהתעלות עד רום המעלות, כמבואר בגמרא אמר רבי לוי בר חייא, היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון. אמר רבי חייא בר אשי אמר רב תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון (ברכות סד א).

שני דברים נראים מדברי הגמרא, האחד שהאדם בחייו עולה ומתעלה הולך ממצוה למצוה עד שהוא מגיע לרום המעלות להיות מקבל פני שכינה. והשני שתלמידי חכמים אין להם מנוחה והם בכל העת עולים ומתעלים ממעלה למעלה.
מיתה מאידך היא אבדן המעלה,

איכה

ואבדן האפשרות להיות עולה ומתעלה, וכפי שכתב המשך חכמה כי האדם נקרא 'הולך', כי הוא הולך ממדרגה למדרגה לזכך נפשו ורוחו ולהקשיח לבבו מן החומר וענייניו. לא כן המלאכים נקראים 'עומדים', כי הם אינם הולכים ממעלה למעלה וכו', ולכן כתיב 'ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה' (זכריה ג ז), וא"כ הצדיק שמת, אף כי נפשו צרורה בצרור החיים בשמים, מכל מקום 'נקרא מת מצד מעלתו', כי הוא נעשה מ'הולך' 'עומד' (משך חכמה לד ה), מפורש במשך חכמה שמיתה היא אבדן המעלה, אבדן האפשרות לקנות מעלה ולהיות עולה ומתעלה.

מבואר מכל אלה, חיים זה כניסת הכבוד וקניית המעלה, מיתה היא אבדן הכבוד והמעלה, משום כך אבדן המעלה היא גזירת מיתה.

איכה יועם זהב

הנה בפשטות היחס בין בניין בית המקדש לחורבנו, הוא כיחס 'בין מיתה לחיים', בית המקדש נקרא חיים, רחם על ציון בית המקדש כי היא 'בית חיינו' (ברכת ההפטרה), בית המקדש נקרא 'בית חיינו', כי החיות שלנו מושפעת ממנו.

חרבן בית המקדש היא מיתה, כפי שכתב הגר"א כי מעת שחרב הבית יצאה רוחנו עטרת ראשינו ונשארנו רק אנחנו,

הוא הגוף שלה בלא נפש, ויציאה לחוץ לארץ הוא הקבר ורימה מסובבת עלינו וכו', עד שנרקב הבשר והעצמות נפזרו פיזור אחר פיזור, ומ"מ היו עדיין העצמות קיימות שהן הת"ח שבישראל מעמידי הגוף, עד שנרקבו העצמות ולא נשאר אלא תרווד רקב מאתנו, ונעשה עפר, שחה לעפר נפשנו, ואנחנו מקוין עתה לתחיית המתים התנערי מעפר קומי וכו',

רוח ממרום

ויערה רוח ממרום עלינו (ס"ד ליקוט ט).
אולם במגילת איכה בקינות ובתפילה נראה לא כך, מגילת איכה עוסקת רק בהבדל בין מעלת ישראל בזמן בית המקדש, ובשפלותה בעת חורבן הבית, איכה ישבה בדד העיר רבית עם היתה כאלמנה,

רבתי בגוים שרתי במדינות הייתה למס… ויצא מבת ציון כל הדרה… כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערוותה… ותרד פלאים… איכה יעיב באפו… השליך משמים ארץ, תפארת ישראל (מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, רש"י)…

גדע בחרי אף כל קרן ישראל… איכה יועם זהב, ישנה הכתם הטוב, תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות, בני ציון היקרים המסולאים בפז, איכה נחשבו לנבלי חרש… נפלה עטרת ראשינו… (מגילת איכה).

מעלת הדבקות בקב"ה

עפ"ז מבוארים דברי המדרש, אמר הקב"ה אדם הראשון הכנסתי אותו לגן עדן וצויתיו ועבר על צוויי ודנתי אותו בגירושין
ובשילוחין וקוננתי עליו 'איכה'… אף בניו הכנסתי אותם לארץ ישראל… וצויתים… ועברו על צוויי… ודנתי אותם בגירושין… ודנתי אותם בשילוחין… וקוננתי עליהם, 'איכה' ישבה בדד (איכ"ר פתיחה ד).
הוקוננתי על אדם הראשון היא אותה קינה על בניו, אדם הראשון הוכנס לגן עדן,

וזו הייתה מעלתו, היותו דבוק בקב"ה, וכשחטא נקנסה עליו מיתה וגורש ושולח מגן עדן,

אבדן מעלת הדבקות בקב"ה היא גזירת המיתה של אדם הראשון. והיא היא הקינה על בניו, בני ישראל הוכנסו לארץ ישראל,

שהיא ארצות החיים (תהלים קטז ט), 'ששכינתו שם' ברד"ק שם, וזכו לבית המקדש 'בית חיינו' בברכות ההפטרה,

וכיוון שחטאו אבדו את מעלתם את הדבקות בקב"ה שבאה להם דרך בית המקדש ודרך ארץ ישראל,

וחרב הבית וגלו מארץ ישראל,

חורבן הפרטי של כל יחיד

הנפש החיים מרחיב דברים שחורבן בית המקדש אינו רק חורבן הכלל אלא גם חורבן הפרט,

והסיבות שהביאו לחורבן אינם רק חטאי הכלל אלא גם חטאי הפרט, וכפי שכתב ובאמת כי האיש החכם ויבן את זאת לאמיתו.

לבו יחיל בקרבו בחיל ורעדה. בשומו על לבו על מעשיו אשר לא טובים ח"ו עד היכן המה מגיעים לקלקל ולהרוס בחטא קל חס ושלום. הרבה יותר ממה שהחריב נבוכדנצר וטיטוס.

כי הלא נבוכדנצר וטיטוס לא עשו במעשיהם שום פגם וקלקול כלל למעלה כי לא להם חלק

ושורש בעולמות העליונים שיהו יכולים לנגוע שם כלל במעשיהם. רק שבחטאינו נתמעט ותש כביכול כח גבורה של מעלה.

את מקדש ה' טמאו כביכול המקדש העליון. ועי"כ היה להם כח לנבוכנצר וטיטוס להחריב המקדש של מטה המכוון נגד המקדש של מעלה.

כמו שארז"ל קמחא טחינא טחינת (איכ"ר א מג). הרי כי עונותינו החריבו נוה מעלה עולמות עליונים הקדושים.

כח הטומאה

הרי הוא מכניס זונה סמל הקנאה בבית קדש
הקדשים העליון נורא בעולמות העליונים הקדושים ח"ו.

ומגביר ר"ל כחות הטומאה והס"א בבית קדש הקדשים העליון.

הרבה יותר ויותר ממה שנגרם התגברות כח הטומאה

ע"י טיטוס בהציעו זונה בבית קדש הקדשים במקדש מטה.

וכן כל חטא ועון אשר כל איש ישראל מכני' בלבו ח"ו אש זרה.

בכעס או שארי תאוות רעות ר"ל.

שריפת אש במקדש

הלא הוא ממש כעניין הכתוב בית קדשנו ותפארתנו אשר וגו' היה לשריפת אש (ישעיה סד י),

הרחמן ית"ש יצילנו. וזה שאמר השם ליחזקאל (מג ז) את מקום כסאי גו'

אשר אשכן שם בתוך בני ישראל לעולם ולא יטמאו עוד בית ישראל שם קדשי גו' בזנותם גו'.

עתה ירחקו את זנותם גו' ושכנתי בתוכם לעולם (נפה"ח ש"א פ"ד).
נמצא אפוא שסיבת החרבן הוא חטא הפרט, כי האדם הפרטי בחטאיו הפרטיים

מהרס משבר ומחריב, יותר מאשר החריבו
נבוכדנצר וטיטוס, והוא משליך ארצה את מעלתו ואת מעלתם של ישראל,

התביעה (הקינה) לאדם הראשון אַ יֶּכָּ ה, היא תביעה (קינה)
לאדם הפרטי לכל אחד ואחד מאתנו אַ יֶּכָּה, היכן אתה אדם. התבונן בעצמך,

איך נפלת ממעלתך, איה מדרגתך!

חטא אדם הראשון

חטא אדם הראשון יצר שני קלקולים, האחד עצם החטא אכילה מעץ הדעת,

והשני אבדן המקום השילוח והגירוש מגן עדן.
שמעתי ממרן המשגיח הגה"צ רבי מאיר חדש זצ"ל

שהעובדה שמיד אחר החטא קרא הקב"ה לאדם הראשון ואמר לו אַ יֶּכָּ ה,
מלמדת שעיקר התביעה לאדם הראשון היא על אבדן המקום, היינו על אבדן המעלה.
אַ יֶּכָּה, היה עליך להשאר במקומך, ובמעלתך.

גם אם רוח המושל (יצה"ר, תרגום קהלת י ד) יעלה עליך, מקומך אל תנח!

משל למטרנותה

במדרש, שלשה נתנבאו בלשון איכה, משה ישעיה וירמיה וכו',

א"ר לוי משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין אחד ראה אותה בשלותה,

ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה,

כך 'משה' ראה את ישראל בכבודם 'ושלותם' ואמר 'איכה אשא לבדי טרחכם',

'ישעיה' ראה אותם 'בפחזותם' ואמר 'איכה היתה לזונה',

'ירמיה' ראה אותם 'בניוולם' ואמר 'איכה ישבה' (איכ"ר א א).
מלשון המדרש שלושה נתנבאו בלשון איכה נראה שיש צד שווה ביניהם,

וטעונים הדברים ביאור שהרי לכאורה אינם דומים
כלל. לפי האמור שלשון איכה היא קינה ותביעה לאדם, התבונן בעצמך, איך נפלת ממעלתך,

חדש ימינו כקדם

'תחילת' מגילת איכה, 'איכה' ישבה בדד (איכה א א)

, אַ יֶּכָּ ה ואֵ יכָ ה אמרנו מקודם הם אותה מידה, שניהם לדבר אחד נתכוונו,

איך נפלת ממקומך ממעלתך, איה מדרגתך.

'סוף' מגילת איכה 'השיבנו ה' אליך ונשובה', חדש ימינו כקדם (איכה ה כא), מה השייכות
בין תחילת המגילה לסוף המגילה,

מה השייכות בין חיתום המגילה 'השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם', לתוכנה של
המגילה.
נעוץ סופם בתחילתם, תחילת המגילה היא 'קינה' אֵ יכָ ה, היכן אתה,

איה מקומך, איך נפלת ממקומך וממעלתך, סוף המגילה
היינו תכליתם של הקינות היא הבקשה 'השיבנו ה' אליך ונשובה',

לשוב ולחזור חזרה אל המקום ואל המעלה הראשונה ארץ
ישראל ובית המקדש.

השיבנו ה' אליך ונשובה

'סוף' מגילת איכה 'השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם' (איכה ה כא),

במדרש, 'חדש ימינו כקדם' כאדם הראשון, כמה
דאת אמרת ויגרש את האדם וישכון מקדם לגן עדן (איכ"ר ה כא),

מה הקשר בין מגילת איכה לימיו הקדמונים של אדם הראשון,
איך אדם הראשון מתחבר למגילת איכה.

אֵ יכָ ה ישבה בדד (איכה א א), מתכוונת להביא אותנו בסוף אל

ויקרא ה' אלוקים אל האדם ויאמר לו אַ יֶּכָּ ה (בראשית ג ט), לתיקון חטא אדם הראשון

ויניחהו בגן עדן (בראשית ב טו), גן עדן הוא המקום, הוא רום המעלה, דבקות שלמה בבורא עולם,

דבקות שעומדת בציור של כמים הפנים לפנים, באופן של 'השיבנו ה' אליך ונשובה' חדש ימינו כקדם .

כימי עולם וכשנים קדמוניות

במדרש, דבר אחר 'חדש ימינו כקדם' (איכה ה כא), כמה דאת אמרת,

וערבה לה מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים
קדמוניות (מלאכי ג ד9, וכו', 'וכשנים קדמוניות', כשנות הבל שלא היתה עבודת כוכבים בעולם (איכ"ר ה כא).

'קינה' אמרנו היא
'תביעה', אַ יֶּכָּ ה! תביעה על 'מצבו' של האדם, איך נפלת ממקומך, ממעלתך, איה מדרגתך.

ואל 'המעלה' אל 'ימיו של הבל', שלא היה חטא בעולם.

חדש ימינו כקדם

אבילות אינה רק מצב של צער ושל עצב, אבילות היא
'תביעה', משום שהיא נושאת בתוכה 'קינה' שאומרת אַ יֶּכָּ ה!
ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון, העלו עפר על ראשם, חגרו שקים (איכה ב י),

אם הם יושבים על הארץ ומתאבלים למה הם
דוממים. משום שהמתאבל צריך גם 'לשתוק' לדמום, להטות אוזן 'ולהקשיב' מה הקינה אומרת,

בתשעה באב יום חורבן בית מקדשינו ותפארתנו, כשתשמע קינתו של שליח הציבור במנגינה רוטטת הלב איכה.

אם נידום
נקשיב ונטה אוזן אל הקריאה הבוקעת מן הקינה, קריאה שאומרת אַ יֶּכָּ ה!

ונקבל על עצמינו לשוב אל 'המקום' ואל 'המעלה',
מובטחים אנו כי במהרה בימינו –
יחדש ה' ימינו כקדם.

שיבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן