הלכה למעשה שלא להשאיר לבד את חברו שמאריך בתפילתו.

אם מותר לצאת מבית הכנסת ולהשאיר את חברו שמאריך ומתפלל לבד

הדבר מצוי שיש המאריכים בתפילתם, וגם לאחר שכל הציבור סיימו והלכו לביתם,

יש מי שנשאר ועדיין מתפלל, ויש לעיין אי שרי להשאירו שם לבדו,

או שצריך להמתין לו עד שיסיים תפילתו.

א] שנינו בברכות ה: תנא אבא בנימין אומר שנים שנכנסו להתפלל

וקדם אחד מהם להתפלל ולא המתין את חבירו ויצא, טורפין לו תפילתו בפניו.

שנא' 'טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ

ולא עוד אל שגורם לשכינה שתסתלק מישראל וכו'. ואם המתין לו מה שכרו וכו'.

הטעם מדוע צריך להמתין

בטעם מדוע צריך להמתין ואסור לצאת ולהשאיר חבירו לבד בבית הכנסת.

כתבו התוס' [ו. ד"ה המתפלל] שמיירי בבתי כנסיות שלהם שהיו בשדה.

ובתוס' לא נתבאר האם מה שהבית כנסת נמצא בשדה הוא טעם להמתין

רק בלילה או שהואיל ובית הכנסת בשדה גם ביום יש להמתין מפני המזיקין.

ובספר זיו הים [ועוד] ראיתי שביארו כוונת התוס' כמו

שמתבאר בדברי תוס' הרא"ש כאן [עיי"ש] שהואיל והבתי כנסיות בשדה איכא חשש מזיקין גם ביום,

וצריך להמתין לו גם בתפילת שחרית או מנחה. 

אמנם ברי"ף כתב 'הא פירשוה רבנן ואוקמה בתפילת ערבית וכו' חוששין שמא יבא לידי סכנה לפיכך צריך להמתין לחבירו עד שיסיים תפילתו. ועכ"פ נראה שטעם ההמתנה הוא משום סכנת המזיקין.

ולפי"ד קצת צ"ב: א. מה מהני שימתין לו עד שיסיים הרי אכתי צריך לילך לביתו ובדרך בשדות איכא מזיקין טפי מבבית הכנסת, וא"כ עיקר הקפידא היה צריך להיות שאח"כ ילווהו עד העיר,

ומ"ט לא הוזכר זאת. [ויתכן שזה פשוט, שאם ימתין לו ויצאו יחדיו שילך עמו יחד].

ב. אם העניין הוא הסכנה, אי"ז דין רק בתפילה

אלא גם שנים שנכנסו ללמוד בלילה היה צריך להיות הדין שאסור שיצא אחד עד שחבירו יסיים לימודו, דגם בכה"ג שייך סכנה.

[ואפשר לומר שרק בתי הכנסיות היו בשדה, אבל בתי המדרשות היו בעיר,

או שהיו רגילים ללמוד בביתם].

ג. הרבינו יונה כתב 'וכי אמרינן שחבירו חייב להמתינו דווקא שאינו מאריך בדבר אחר אלא בתפילתו, אבל אם הוא מאריך בבקשות ובדברים אחרים אין חבירו חייב להמתינו בשום עניין', ע"כ.

ולפי"ד שהחשש משום סכנה מה לי מדוע מאריך, למעשה יש כאן סכנה ומדוע שלא ימתין לו.

ב] והנה בדברי הרבינו יונה משמע שהאיסור לא משום הסכנה של המזיקין אלא שהואיל וחבירו חרד מפני המזיקין תפילתו נטרפת ומבולבלת, שכתב הטעם ש'טורפין לו תפילתו בפניו'

הוא שנפרעין ממנו מידה כנגד מידה כמו שהוא טורף [כלומר מבלבל] לתפילת חבירו שמתוך שהניחו יחידי נטרפה תפילתו כך טורפין תפילתו שלא תהיה תפילתו מקובלת.

שלא יפחד חברו מפני המזיקין

ולפי"ז א"ש מה שהקשנו, דעיקר הקפידא היא על התפילה המבולבלת מחמת שחבירו מפחד מן המזיקין, ולא משום המזיקין עצמם, ולכן זהו רק דין בתפילה ולא בלימוד, וכן אין צריך ללוותו עד לעיר, וכמו"כ עיקר הקפידא על התפילה עצמה ולא על הבקשות וההוספות. 

עוד כתב רבינו יונה, 'מיהו אם נכנס יחידי בשעה שלא יוכל לסיים עמהם [את] תפילתו, אין חבירו חייב להמתין לו דכיון שרואה שלא יוכל לסיים עמהם ונכנס, איגלאי מילתא דאדעתא דהכי נכנס ואינו מפחד אם ישאר יחידי'. והיינו כמו שנתבאר שאי"ז חשש סכנת פיקוח נפש מן המזיקין, אלא רק בלבול של פחד מחמתם, ולכן אם איגלאי מילתא שהוא אינו מפחד ולא יהיה לו בלבול בתפילתו, אין חבירו צריך להמתין לו.

ולפיכך מסיים רבינו יונה 'ונראה דאפילו בבתי כנסיות שבעיר יש זה הדין, שדרך העולם כשאדם עומד יחידי בתפילה תפילתו מתבלבלת'. ומבואר בדבריו שכל גרימת בלבול בתפילת חבירו אסורה, גם בלא חשש מזיקין, [שהרי בעיר אין מזיקין]. ויש לדון לדבריו אם עכ"פ דן זה נאמר רק בערבית או שגם ביום, בתפילות שחרית ומנחה, המתפלל יחידי תפילתו מתבלבלת, ויהיה אסור לצאת ולהשאיר חבירו יחידי לא רק בתפילת ערבית. ובפשטות טירדה זו שייכת לא רק בתפילת ערבית, וכדלהלן.    

הטעם מחמת בלבול התפילה

ג] והנה בתוס' [ו. ד"ה המתפלל] הביא שר"י היה מאחר בתפילתו ומאריך עד שיצאו כולם וכו'. ונראה ג"כ דס"ל כרבינו יונה שעיקר הקפידא אינה משום המזיקין עצמם דזה לא שייך בעיר, אלא מחמת בלבול התפילה. והתוס' מסיים 'ונאה להחמיר אף לנו'. ובתוס' לא מבואר אם ר"י עשה זאת רק בתפילת ערבית או גם בשחרית ומנחה, אבל בתוס' רא"ש כתב וז"ל: 'ור"י היה רגיל אפילו ביום וכו'. והיינו כמשנ"ת שהואיל ועיקר האיסור מחמת שתתבלבל תפילתו כשיחוש שהוא יחידי גם בשאר התפילות חייב להמתין לו.

עוד מתבאר בדברי התוס' שר"י חלק על רבינו יונה, שהיה מחמיר גם כשחבירו מאחר ונכנס באמצע התפילה שבכ"ז היה ממתין לו, שכתב 'ואם בתוך כך היה שום אדם בא בבית הכנסת היה מעיין בספר עד שמרו תפילתם'. אמנם ודאי שאי"ז מעיקר הדין אלא ממידת חסידות, וכמו שמסיים התוס', 'ונאה להחמיר אף לנו'. וכ"כ בבית יוסף שהוי רק חומרא בעלמא.

ובספר זיו הים ראיתי שחידש שמי שהנהיג בעצמו חומרא זו, שוב חל עליו חיוב מדינא להמתין, כיון שחבירו יודע שהוא מחמיר בזה וממתין, שוב לא שייך לומר איגלאי מילתא שלא מפחד. ומוסיף שגם מי שיש לו קביעות בלימוד או מסיבה אחרת רגיל להתעכב בבית הכנסת, נמי לא שייך לומר בכה"ג איגלאי מילתא שהנכנס אינו מפחד, וחייב להמתין לו. וכן מי שהיה יושב ולומד בבית הכנסת, ונכנס אחד להתפלל, נמי י"ל שחבירו סומך עליו שיגמור תפילתו לפני שהלה יגמור ללמוד. 

עוד כתב שם שאם נכנס אדם לבית הכנסת, ומוצא שם אדם שמתפלל יחידי אז ודאי אמרינן שאיגלאי מילתא שאינו מפחד. וכמו"כ באופן שאמר לו חבירו בפירוש שאינו מפחד, אז א"צ להמתין.        

ד] ואגב שהבאנו דברי התוס' נביא פרפרת נאה שראיתי בשם בעלי המוסר. דהנה התוס' הוסיפו בלשונם 'והר"י היה מאחר תפילתו ומאריך וכו' ואם בתוך כך היה שום אדם בא בבית הכנסת היה מעיין בספר עד שגמרו תפילתם'. והקשו מדוע האריכו התוס' לבאר מה היה עושה ר"י באותה שעה שהמתין, ומה נפק"מ לן בזה. וביאר שהיה זה ממידת חסידותו של הר"י שהמתפלל לא ירגיש שהתעכב בעבורו, ועיין בספר כדי שיחשוב המתפלל שבין כה וכה התעכב שם וירגיש בנח, עכ"ד. ויש להוסיף שיתכן שגם ע"ז כתבו התוס' שנאה להחמיר אף לנו…    

לנהוג בו בגמילות חסד

ה] והנה בגמ' איתא שמלבד האיסור לצאת ולהשאיר את חבירו לבד

והעונש על כך הגמ' מביאה גם מה השכר של מי שממתין לחבירו, 'ואם המתין לו מה שכרו אריב"ח

זוכה לברכות הללו שנאמר 'לו הקשבת למצותי וכו' וברש"י [ד"ה למצותי] מבואר שהכונה למצות גמילות חסד [וז"ל הערוך השולחן [צ יט] 'דכמו שחייב אדם לעשות גמ"ח

בממונו כן חייב לעשות גמ"ח בגופו, ואין לך גמ"ח גדול מזה שחבירו לא יתפחד ולא יתבלבל בתפילתו'].

וצ"ב דאם הברכות הללו הם בכל מעשה של גמילות חסד, א"כ מה הרבותא דנקטיה הכא.

ובמהרש"א ח"א כתב שפירושו של רש"י דחוק [ויתכן שכוונתו מטעם זה].

וברבינו יונה הביא שיש מפרשים ש'למצותי' הוא מלשון 'צוות' וחבורה, כלומר אם היית ממתין למצותי והם לעושים לי חבורה היית זוכה לכל זה. והוסיף שנוכל לפרשו מלשון 'מצוות' כלומר אם היית מקיים שתי מצוות שהיית מתפלל כראוי וממתין אח"כ לחבירך עד שיתפלל היית זוכה לכל זה.

ובמהרש"א ח"א הוסיף לפרש באופן דומה שביאור הפסוק 'לו הקשבת וכו' שאם היית ממתין ומקשיב לענות אמן על כל ברכה שתשמע מחבריך צוות לך בב"ה יהיה שכרך כנהר שלום.

ובמהרש"א הביא עוד ביאור בזה, עיי"ש]. 

ונמצא שיש ג' פירושים בטעם השכר של הממתין לחבירו: א.

רש"י פי' מדין גמילות חסד. ב. רבינו יונה מקבל שכר כיון שיש מצוה מיוחדת

כאן להיות בצוות עם חבירו, וגם שקיים בזה ב' מצוות שהתפלל כראוי ושהמתין לו.  ג. שהמתין וענה אמן על ברכות חבירו. 

מחלוקת רבינו יונה והר"י

ו] והנה הבאנו לעיל שנחלקו הרבינו יונה והר"י אם יש עניין להמתין למי שאיחר ובא אחר שהציבור התחילו להתפלל, בתוס' הביא שר"י היה ממתין לו. ורבינו יונה אומר שגילה דעתו

שאינו מפחד וא"צ להמתין לו. וא"כ לפירוש הרבינו יונה י"ל שגם אם המתין לו אינו מתברך שכן אין לחבירו עניין שימתינו לו, ולפרש"י צ"ב דיתכן שאכתי יש בזה משום גמילות חסדים אף שאינו מחוייב בזה.

אמנם למהרש"א שפירש משום שוענה אמן על ברכותיו, י"ל דשפיר שייך גם בכה"ג.

עוד יש לדון במי שמתפלל בלחש וחבירו ממתין לו, שלא שייך אצלו

לענות אמן על ברכותיו, דלפי"ד המהרש"א שלכאו' כל שכר ההמתנה

היא עבור עניית האמן על הברכות הכא כיון שמתפלל בלחש ואינו שומע את ברכתו לא שייך שכר זה.

אמנם זה ברור שאף לפי"ד המהרש"א יש חיוב להמתין לו,

ואסור לצאת לפני שגומר את תפילתו.

ואולי לפי"ז יובן מה שהעירו כבר,

דאחר שאמרה הגמ' שיש איסור לצאת כשחבירו מתפלל מה הוסיפה הגמ' לשאול ואם המתין מה שכרו,

ולא סגי בכך שחייב להמתין ושכרו שלא עבר איסור.

ולפי"ד א"ש שכוונת הגמ' שמלבד מהאיסור, אם ימתין ויענה אמן על ברכותיו יהיה לו שכר נוסף, ודו"ק.

ז] והנה לעיל הבאנו לבאר דקדוק לשון התוס' שר"י היה מעיין

בספר עד שחבירו היה גומר תפילתו, והק' מה הרבותא בזה שהתוס' טרח וכתבו.

ולפי"ד כאן י"ל שרצו לרמוז לפרש כרש"י ששכרו מצד גמילות חסד גרידא

ולא שכדי לקבל שכר צריך לענות אמן על ברכותיו של חבירו, דאף שעיין בספר

ולא הקשיב לתפילת חבירו ולא ענה אמן בכ"ז יטול שכרו,

וכפרש"י. עוד אפ"ל דזה גופא קמ"ל שנשאר לא כדי לקבל שכר על עניית האמן,

שהרי המשיך לעיין בספרו, אלא שהחמיר ע"ע וסבר שגם

כשחבירו נכנס באיחור צריך להמתין לו ואסור לצאת ודלא כרבינו יונה.    

שנים שנכנסו להתפלל וקדם אחד והתפלל

ח] עוד יש לומר עפי"ד דא"ש לשון הגמרא 'שנים שנכנסו
להתפלל וקדם אחד מהם להתפלל ולא המתין את חבירו וכו'. דלכאו' למה הוסיפה הגמרא שנכנסו להתפלל וקדם אחד מהם.

וי"ל שבאמת הראשון התפלל במהירות ולא כראוי ולכן סיים קודם לחבירו.

וע"ז אמר רבינו יונה שאם היה מתפלל כראוי וממילא היה ממתין לחבירו

היה זוכה לב' מצוות. א. להתפלל כראוי ב. להמתין לחבירו.

ונראה דזהו דווקא לרבינו יונה לשיטתו דס"ל שאם חבירו

הגיע באיחור אין חיוב להמתין לו דגלי דעתיה שאינו מפחד,

ולפיכך כל ההיכי תמצי שיש חיוב להמתין הוא כשנכנסו יחד,

ואחד גמר מהר את תפילתו ורוצה לצאת,

ובהכרח שלא התפלל כראוי,

אמנם לשיטת ר"י שמובא בתוס' שהיה ממתין גם כשחבירו איחר לכאורה

לא תמיד יש את החסרון שלא התפלל כראוי.      

ט] בשם הר"ח כתבו טעם נוסף לאיסור לצאת מבית הכנסת כשמשאיר את חבירו,

משום שגורם לשכינה שתסתלק, שהשכינה שורה אפי' בשנים שנא' אז נדברו יראי ה' וכו'.

ולכן אסור לצאת כדי שלא תסתלק השכינה.

ולפי"ז נראה שגם כשחבירו הגיע מאוחר יהיה דין זה

ודלא כרבינו יונה שכתב שאם הגיע מאוחר גילה בדעתו שלא אכפת ליה ואינו מפחד.

משום שהכא אי"ז משום חשש פחד ובלבול בתפילה,

אלא משום שגורם לשכינה שתסתלק.

ולפי"ד הר"ח כתב בספר עינים למשפט שכל התפילות ובכל גווני אסור, ולא רק בערבית או בבית הכנסת שבשדה.

והנה הבאנו מדברי רש"י שלחכות לו זה מדין גמילות חסדים.

אמנם לפי"ד הר"ח נראה שאי"ז שייך לגמילות חסדים,

ואי"ז מהלכות 'בן אדם לחבירו' אלא מדיני 'בן אדם למקום',

אא"כ נאמר שכשהשכינה שורה במקום התפילה יותר מתקבלת ויל"ע בזה.

י] והנה בלשון הגמרא איתא שנים שנכנסו להתפלל וכו'

והיה מקום לומר שדין זה נאמר רק באופן ששנים נכנסו

להתפלל ולא יותר אמנם ברבינו יונה כתב וז"ל:

וה"ה אם נכנסו בני אדם הרבה לבית הכנסת אע"פ שלא נכנסו

ביחד שאותם שנשארו אחרונים יש לאחד להמתין לחבירו, עכ"ל.

יש לדון בדבר

ובכה"ג שנכנסו הרבה בנ"א יש לדון אי רמיא האי חיובא על כולם לדאוג שלא

ישאר אחד יחידי או רק על האחרון שנשאר. ואפשר שבכה"ג באמת אין חיוב

לאחד יותר מכל בני המנין שהיו כאן.

אלא דיתכן שבמקרה זה באמת העונש של טורפין לו תפילתו בפניו לא יהיה על מי שיצא אחרון,

שאין הוא חייב טפי מאחריני, ומ"מ בכה"ג השכר ודאי יהיה למי שימתין.

ואולי בזה ג"כ א"ש מה שהבאנו להקשות מאחר שיש איסור לצאת כשחבירו עדיין לא גמר תפילתו,

מה שאלה הגמ'

ואם המתין לו מה שכרו, גם אם אין לו שכר הרי מחויב להמתין לו.

וי"ל דנפק"מ בכה"ג שהיו רבים שאף שא"א שיש לו איסור לצאת טפי מאחריני מ"מ אם המתין זוכה לשכר המפורש כאן.   

וכעי"ז ראיתי באסיפת זקנים [בשם ספר גבול בנימין] שפירש אם המתין

לו כלומר שאע"פ שלא היה מחויב להמתין כגון כשהגיע מאוחר או שמאריך

בבקשות שמעיקר הדין אין חייבין לחכות לו, ומי שבכ"ז המתין זוכה לברכות הללו.